יש לו מושבה קטנה על מאדים, ושם הוא חי. כוכב לכת זהוב. בודד.
קצת דומה לכדור הארץ, אבל האמת שלא כל כך. הרבה יותר ותיק.
הרבה יותר סקסי. ככה זה עם דברים שאי אפשר להשיג. הם תמיד הרבה
יותר סקסים. והאמת היא, שזו לא בדיוק מושבה, כי מושבה זה
לאנשים, והוא לבד, פרש בודד, אז יותר נכון להגיד שיש לו סביבת
מגורים ייחודית בשבילו. הוא חי שם כבר חמש שנים, בגפו, וזה דיי
מדהים שהוא מסתדר. ולא סתם מסתדר. מסתדר ממש ממש טוב. זה היה
החלום שלו. להתבודד מכולם. במונחים מקצועיים יקראו לו מזנתרופ,
שונא אדם, אבל הוא אף פעם לא האמין למונחים מקצועיים. מהבחינה
הזו, הוא אלוהים. שום דבר לא תקף לגביו. בטח לא סממנים מקצועים
של פסיכולוגים משועממים. זה לא שהוא שונא אנשים. הוא פשוט לא
אוהב אותם. זו סמנטיקה חשובה. השנה היא 2020, ואם יש לכם מספיק
כסף, באמת מספיק, אז אתם יכולים לכבוש את העולם. יכולים להשיג
מה שאתם רוצים. את הכל. כסף זה הכל בחיים. גם ב 2020. הוא לא
רצה לכבוש את העולם. האמת שהוא לא רצה כל כך הרבה.
רק את מאדים.

מכוון שחברות סטרט-אפ כמו לפני 20 שנה, גם היום, זה הלהיט
התורן, עדיין, ומכוון שראש תמיד היה לו על הכתפיים, ולא סתם
ראש אלא ראש חושב, אפילו יותר חושב מראשים חושבים של אנשים
אחרים שחושבים שיש להם ראש חושב אפילו יותר מאחרים, אבל הראש
שלו באמת ראש מחונן. גאוני כזה. לא תבינו. הוא גאון. ואומרים
שכל הגאונים הם ייחודים, אז הוא בהחלט ייחודי. על זה הוא דווקא
מסכים. המונח היחיד שתקף לגביו שהוא מסכים איתו זה הייחוד שלו.
כל השאר זה בבל"ת. את הכסף שלו הוא עשה בגיל צעיר. ממש צעיר.
להיות מיליארדר תוך חצי שנה, בגיל 26, זה גיל נורא צעיר. בטח ב
2020 כשאנשים באמת חיים מינימום עד 120, וביום ההולדת כבר
אומרים 'שתזכו ל 200'. אז הוא באמת צעיר. הבנתם. ומכוון שב
2020 נאס"א כבר על סף פירוק, כי לא מצאו כל כך המון חייזרים,
ובקטריות ממאדים לא נחשבות לחיים, אז נאס"א עמדה על סף פירוק,
וגם ככה הייתה מופרטת, מה שאומר שהממשלה כבר לא שלטה בה, אז
הוא שילם לנאס"א כסף, המון המון כסף, נגיד תקציב מדינת ישראל
כפול 20, ונאס"א הריצה את הפרויקט שלו. בנתה לו בית.
במאדים.

כשהוא היה בגן, הוא תמיד זכר שהוא היה לבד. בודד מחמת בידוד.
ואולי מוקצה מחמת מיאוס. ואולי סתם מוזר. הוא אף פעם, באמת שאף
פעם, לא היה חלק מהעדר. לא היה מסוגל. והוא גם בכלל לא ניסה
להיות חלק מהעדר. לא ניסה להנהיג, לא ניסה ליזום, לא ניסה
כלום. האמא של האאוט סיידר. תמיד בחוץ. תמיד לא קשור. ב 2020
יש מודעות רחבה, ופסיכולוגים מצליחים בדיוק כמו תכנתנים של
חברות היי-טק, אז כבר בגיל 3 הוא התחיל לראות פסיכולוגית. קראו
לה ג'סיקה והוא תיעב אותה. היא צבועה. היא לא אמיתית. שקרנית.
לא חכמה. לא כמוהו בכל אופן. לא מבינה כלום. אפילו לא יוזמת
שיחה. רק מרצה. כבר בגיל 3 הוא הבין אותה ככה. כבר בגיל 3 הוא
התחיל לא לאהוב אנשים. ואגב. אם לרגע חששתם. גם אתם הייתם
שונאים אנשים אם הייתם מכירים את ג'סיקה. היא באמת הייתה
מפלצת. הייתם מבינים אותו. בבית הספר היסודי הוא בכלל לא
השקיע. הוא הבין את כל החומר, הצליח מספיק במבחנים בשביל
להתקדם שלב-שלב, כיתה-כיתה, אבל אף פעם לא בלט. לא כריזמטי. לא
יוצא דופן. לא כלום. סתם אחד. המורים לא דברו איתו יותר מדי
ולא פחות מדי. כמו כולם. והוא בטח לא דיבר איתם, כי הוא לא היה
מסוגל להבין מי בכלל נתן להם לעסוק בהוראה, ככה שהתסכול וחוסר
אהבה שלו לאנשים רק התעצמו. זה לא שהוא שנא אותם. פשוט לא
אהב.

בתיכון הוא כבר לא היה מסוגל להמשיך. אנשים הם צבועיים. דו
פרצופיים. אנטרסנטים. אגואיסטים. לא חכמים. לא מבינים. רמאים.
אנשים הם לא בסדר. באופן כללי, הוא הרבה יותר התקשר לדברים לא
אנושיים. הוא אהב כלבים יותר מאשר הוא אהב אנשים. הוא נורא אהב
תינוקות, אבל רק עד גיל 4, כי אחר כך הם כבר אנושיים. מחשבים
כמובן הוא שהעריץ, כי הוא בנה אותם והם היו לפי ראות עיניו.
בגיל 26 עשה את הכסף שלו, ואז הוא התחיל לחשוב על מה הוא עושה
בעתיד שלו. מה הלאה. הוא ידע שהוא לא אוהב אנשים. ונכון שהוא
יכול להתבודד, אבל הוא עדיין יצטרך לבוא, מידי פעם, במגע עם
אנשים. ורק עצם העובדה שיש אנשים בקרבתו, אפילו אנשים שהוא
בכלל לא קשור אליהם, לא מדבר איתם, עדיין הפריעה לו. ונכון
שהוא יכל לקנות איזה אי בודד, סטייל רובינזון קרוזו הדור הבא,
אבל, בטח ניחשתם, ב 2020 אין איים בודדים. אפילו לא
באנטרקטיקה. מפה לשם נודע לו שנאס"א מחפשת ממון, משהו כמו
סוכנות החלל הרוסית אחרי נפילת ברית המועצות, רק שסוכנות החלל
הרוסית לא הייתה מסוגלת להרים פרויקט של מחירת תפוחי אדמה בשוק
הכרמלי הרוסי, ונאס"א דווקא כן. ואומרים שכסף מגלגל את גלגלי
המהפכה, לא משנה איזו מהפכה, אז הכסף שלו גם גלגל את המהפכה
שלו. יישוב מאדים.
הבית שלו.

בהתחלה CNN עוד סיקרה את כל הסיפור, ואנשים הגיבו בפליאה, אבל
אחר כך העניין דאך. ככה זה עם אנשים תמהוניים. היום בחדשות
ומחר כבר נשכחו. קצב הרית'ם משתנה מדקה לדקה. שניה לשניה. אין
ואאוט. אאוט ואין. גם ב 2020. נאס"א בנתה לו את המושבה
החד-אישית שלו. את הקוטג' שהיה מסוכך בקולטנים בשביל שהקרינה
לא תצרוב אותו. עשתה לו מעיין מים זורמים. מעיין תמידי. עשתה
לו כוח משיכה בדיוק כמו בכדור הארץ. ג'י 1. עשתה לו אוויר.
עשתה לו בית. חיות. משק. מחשבים. הכל. כמו בכדור. אבל במאדים.
דווקא יצא יפה. ממש. בהתחלה עוד ניסו לשכנע אותו ללכת על הירח,
אבל הוא ידע שלירח עוד יצטרפו לו אורחים, כי היו כבר אנשים
אחרים עם תוכניות, ובעולם שלו לא יהיו לא אורחים. בשביל אורחים
הוא היה נשאר בכדור. בעולם שלו הוא לבד. רק לבד. ואל תדאגו.
הוא לא צריך חבר'ה. אולי חשבתם שהוא ישתעמם, אבל הוא בסדר. הוא
גם לא צריך חברה. הוא לא צריך כלום האמת. לא מאנשים בכל אופן.
הוא לא מרגיש בודד כי כשאוהבים משהו כל כך אז לא שמים לב
לדברים הקטנים.
הוא מאושר ככה.

מכוון שאין בדיוק הבדלים בין יום לחושך, אז הוא עשה בדיוק את
מה שהוא רצה לעשות, קבע לעצמו את מחזוריות היום. נכון שת'כלס
גם במאדים יש מחזוריות, אבל אם אפשר לעצב משהו בעצמכם, אז אתם
תמיד עושים אותו בעצמכם. את היום שלו הוא חילק ל 20 שעות. 6
שעות שינה. 14 שעות תענוג. השנה היא כמו בכדור, אבל מעוגלת ל
300 יום, כי הוא אהב דברים מעוגלים, בלי יותר מדי קצוות, וככה
הוא חי. כל בוקר קם בבוקר-שלו, גוזז לכבשים-שלו את הצמר, חולב
את הפרות-שלו, ארוחת בוקר, מעדר ומסדר ומעצב את הגינה-שלו,
בודק את כל המדדים ואת כל המחשבים בשביל לראות אם מזג האוויר
עומד להשתנות, כי במאדים זה לא מגיע למינוס 25 מעלות, אלא
למינוס 250 מעלות, וזה יכול להיות מסוכן אם זה מפתיע אתכם, אחר
כך ארוחת צהריים, מתייש לכתוב יומן אישי, ואחר כך רואה חדשות
וכל מיני סרטים. את זה הוא לא יכל לעזוב. ובשביל זה יש לו גם
את הלווין שלו שמכוון למעלה וימינה. לכוון הכדור. ככה הוא חי
כל יום. כבר למעלה מחמש שנים. והוא מבסוט מכל רגע.
זה מה שהוא תמיד רצה.

לא. הוא לא צריך אנשים. הוא לא זקוק למגע. הוא לא צריך לראות
בעלי חיים מלבד הבעלי חיים שיש לו. בטח לא אנשים. הוא כבר רחוק
מכל הצביעות. השקרים. הרמיות. הוא לא זקוק לזה. הוא עכשיו
מאושר. בדרך כלל, רק בדרך כלל, לאנשים יש נטייה להתגעגע לעבר
שלהם. לא משנה עבר טוב או רע. בדרך כלל יש געגועים כי יש נטייה
לשכוח את הדברים הרעים ולהזכר רק בטובים. הוא את העבר שלו כבר
מזמן שכח. בטח לא מתגעגע. לא מתגעגעים לגיהנום. והכדור היה
הגיהנום שלו. ועכשיו הוא בגן עדן. אולי קוראים לגן העדן מאדים,
אבל כל אחד והניסוחים שלו. לגיהנום הוא בטח לא מתגעגע. לא
לאחים שלו שתמיד ירדו עליו, לא להורים שאף פעם לא הבינו, לא
לפסיכולוגים, לא ליועצים, לא לשכנים, לא למוכר במכולת, לא
לגנן, לא לדוור, לא לכלום. הוא רצה להנתק מכולם, ומכולם הוא
התנתק.

האמת היא שלא בטוח אם הוא אוהב את עצמו. הוא עדיין לא החליט.
אבל הוא גם לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי. יש דברים שלא צריך
לחשוב עליהם כי אין פתרון והם סתם מכאיבים. הוא מרגיש שכרגע
הוא מאושר, וזהו. התרחק ממה שגורם לו סבל ועכשיו הוא כבר לא
סובל. הוא שמע שבכדור הארץ פוחדים שבקרוב, נגיד עוד 20 יום,
חמש שעות, וארבע שניות, ינחת איזה מטואריט "ארס", שהחליט לעשות
פוזות וללכת ראש בראש מול כדור הארץ. המטאוריט קצת גדול, נגיד
בגודל של כווית, ומכוון שנאס"א כבר מפורקת, ואין מי שייתן
פתרון, אז אנשים שם צופים שיום הדין הוא בדיוק עוד 20 יום,
ארבע שעות, וחמישים ושמונה דקות בול. ארמגדון זה היה סרט.
עוד 20 יום מציאות.

הטלפון האדם הקטנצי'ק האלקטרוני שיש לו ליד המחשב כבר מצלצל
בערך איזה יומיים וקצת. הוא יודע מה הם רוצים. הם רוצים להעביר
כמה שיותר אנשים לכדור שלו. למאדים. לבית שלו. הוא יודע למה
הטלפון מצלצל. בטח זה אפילו נשיא ארצות הברית. בכבודו ובעצמו.
והוא יודע שהם יודעים, שנאס"א נתנה לו גם נשק גרעיני, בשביל
להתמודד עם מטאוריטים שינסו לנחות דווקא אצלו בחצר, והם רוצים
לוודא שהוא לא ינסה לעשות עם הנשק הגרעיני שלו שטויות כלפיהם.
בעולם כבר מזמן פירקו את הנשק הגרעיני שלהם. אין מלחמות. וגם
ככה אף אחד לא חשב על "ארסים" שינסו להרוס את כדור הארץ.
למעשה. כשחושבים על זה. כל העולם תלוי עכשיו רק בו. או יותר
נכון כמה אלפי אנשים תלויים בו.
רק בו.

אבל לא. הוא לא ייתן לאף אחד להפר את השלווה שלו. הוא לא צריך
אנשים. אפילו לא בתור שכנים. עצם המחשבה רק מעוררת בו חלחלה.
לא. הוא לא ייתן לאף אחד. לאף אחד.

הוא בטעות ניתק עכשיו את הטלפון. בטעות.

תקתק על המחשב. משהו עם למעלה וימינה. שני טילים עכשיו גם
פונים ללמעלה וימינה.

לא. זה בטעות. אבל אף אחד לא יהיה השכן שלו.
הוא ישאר לבד.

זה לא שהוא שונא אנשים.
הוא פשוט לא אוהב אותם.