לפעמים ילדים פשוט נוחתים עליך. לפעמים הם שם לראשונה. לפעמים
ככה, פתאום. וזה בכלל לא רומנטי כמו שזה יכול להיות עם פנסי
רחוב שהם פתאום. ופתאום נדמה לך כמעט משעשע להתקשר לידידה
ותיקה ולשאול איך מכינים דייסה מסולת. אבל אתה לא. בעצם, אתה
יודע שזה לא נחוץ, ויותר מכך - אתה בכלל לא זוכר מתי דיברת
איתה לאחרונה, אתה אפילו לא זוכר מתי ניגנת לאחרונה ואם בכלל,
בעצם, אי פעם.
אתה מסתכל על הילד הכביכול זר הזה, ואתה זוכר את כאב הבטן,
ואתה זוכר את הדייסות, ואת השריטות בברכיים, אתה זוכר הכל בבת
אחת ואתה זוכר פתאום. ואתה זוכר זר.



יש אנשים חמים ויש אנשים קרים. ומוטל עליהם למצוא זה את זה,
בהתאם לחילופי העונות. לדוגמא- אישה קרה צריכה לה איש חם
בחורף, ואילו איש חם כדאי לו אישה קרה בקיץ. זה עניין פשוט
ביותר, אתם רואים, זה הכל הדם. דם.
אבל, לאישה קרה לפחות יש את היין. והאיש חם בעצם לא כל כך
סובל. אפילו לא בקיץ. וגם, במילא זה עניין עונתי. עונות
הביניים שייכות לאנשי הביניים. שום יין. ובטח לא גלינטוויין.
והדם? הוא כבר כל כך רגיל שלא להגיע לקצות האצבעות, אתם
יודעים...



בדרך לחוג של הילד שוב שכחתי לזרוק את הזבל. זה עוד אחרי
שחשבתי על זה שצריך כבר בבוקר, אחרי שחזרתי מהשוק עם שני זוגות
תחתונים חדשים. שמחתי על התחתונים, הרי באמת שהגיע הזמן, אבל
הצטערתי ששכחתי לזרוק את הזבל בדרך החוצה. הבטחתי - ברבע לחמש,
בדרך לחוג של הילד. ושכחתי שוב.
כנראה זה בגלל שהתאמצתי יותר מדי באותו היום. התעייפתי. הלכתי
ברגל כל הזמן וכל המקום וחילקתי שירה לעוברים ושבים בפינת
הרחוב סיפרתי למישהו איך לפני כמה חודשים שתלתי לי בגינה השראה
פואטית חביבה ואיך כשחפרתי אותה החוצה היא קרצה אליי ואמרה -
'באמת שאתה צריך כבר למצוא עבודה'.