אם היה אלוהים
הייתי מודה לו,
אוה, כמה שהייתי מודה לו
על מאות הלילות האלה,
בשכר הנמוך, ביותר, האפשרי,
בהם לא היו לי לחברה אלא מחשבותיי
והרדיו.
ופיתחתי מודעות,
מודעות פיתחתי,
ואני יכול לגרום לה לרחף באויר ולנצוץ
כמו כדור של דיסקוטק
וכשם שאני מרקד כנגדה
כך היא מסתובבת למולי, פסיפסית והרמטית,
עד שדי
ואני חוזר ומקפל אותה
בפתקאות וברישומי פחם שאני משאיר בכל מקום
חיוך, מבט עין בעין, לחיצת יד,
הפניית הגב הבלתי נמנעת
מה היה אילו הייתי נשאר
עוד קצת.
אם היה אלוהים הייתי מספר לו
כמה קשה היה לגלות שהמשא הכבד הזה, המונח על כתפיי,
הוא בעצם שמיים של חסד, מאופק עד אופק חסד,
חסדו שלו,
לו קיים היה.
אלוהים איננו, לכולי-עלמא איננו,  
אבל הצורך בקיומו בעינו עומד
ואני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות,
אבא,
אבל אני לא יודע למה
וההתגלויות הליליות האלה אומרות לי ש
בסופו של כל זה אהיה, כנראה,
חידה מתחבאת בין דפים מצהיבים, רוח קלה,
מבדרת את שיערו של מישהו, נושקת לעורפה של אלמונית,
ילד, שחייו היו סיפור,
לפני השינה.