אני זוכר את השואה,
את כל ה6 מיליון שנספו בגל הטרור,
אני זוכר את הערך שטמון בי
שאחרי החושך תמיד מופיע אור.
זוכר את הזעקות של המשפחה,
כשהייתי בן 3 כשסבא נפטר,
אני זוכר שבכיתי,
למרות שלא הבנתי דבר.
זוכר שכל יום לפני השינה,
אמא אמרה לי שיש אלוהים
וקראה לי סיפור מהתנ"ך,
וכשנשבעתי לא לאבד אמונה,
היא הייתה גאה בי כל כך.
אני זוכר את הקידוש בערב שישי,
זוכר את הפעם הראשונה
שאמא סיפרה שאני לא יהודי.
זוכר את היומן של אנה פרנק,
את כל הזוועות שעברו עליהם,
זוכר שחלמתי שאני עוד אנקום
ובצבא אצא ואלחם.
וגדלתי, והלכתי לצבא,
והגנתי על המדינה שלי בכבוד,
בזמן שראיתי חברים שלי,
הולכים ולא שבים עוד.
וגדלתי ובגרתי והחכמתי,
והנה היום אני אדם מבוגר,
עם הידיעה שאי אפשר לחזור לאחור,
ושוב, אחרי 60 שנה,
חוזר הגל של הטרור.
איבדתי המון בחיי,
אך תמיד זכרתי, שאם רע לי תכף יהיה טוב,
וזה עזר לי, וזה חיזק אותי,
וזה התממש גם לבסוף.
ולמרות שהיו רגעים שמעדתי
והרגשתי שאני מוכרח לוותר,
משהו בפנים הזכיר את ההבטחה לאמא,
שלעולם לא אשבר.
ועכשיו אני אדם,
בשיא משמעותה של המילה,
כי גדלתי, עבדתי, הקמתי משפחה,
עברתי מכשולים, החזקתי מעמד,
והכל בזכותך אמא, לא אשכח אותך לעד!
ותודה לך אמא, שבזכותך עכשיו אני יודע,
שאני הרבה יותר מיהודי תמים,
אני, הייתי עושה הכל למען הדת שלי,
גם אם לא זורם בעורקים שלי דם של יהודים. |