היא מטפסת בכבדות לקומה השניה. מדירה 4 בוקע צליל של רדיו עם
איזה שיר שנשמע אופטימי. הבת של משפחת שטיינר מזמזמת את
המילים. גם היא אהבה לשיר פעם. הבניין שלה תמיד היה מלא
בתמונות שהשכנים רצו לזרוק. היא הכי אהבה את התמונה של הילדה
הקטנה. כל כך טהור, תמים. כל פעם שעברה ליד התמונה תהתה מתי
הפסיקה לחייך. היא דפקה על הדלת של דירה 6. "אמא מבקשת סוכר".
לא היה לה נעים בבית שלו. תמיד עפף בבית ריח מצחין ותחושת
מחנק. יותר מלהיות שם, היא שנאה אותו. היא התיישבה בסלון, וקמה
מיד. הגעיל אותה לשבת שם. היא הסתכלה בדירה הריקה. חוץ מרהיטים
ומכשירי חשמל לא היה בה כלום. בקצה המזדרון עמדה דלת כתומה
שתפסה את עיניה. היא היתה שונה כל כך מהבית הלבן, המשעמם.
כשהיא פתחה אותה נגלו לעיניה שורות על גבי שורות של מדפים
ארוכים, עמוסים בצנצנות מבריקות שהיו מסודרות לפי תאריך. בתוך
כל צנצנת עמד חיוך. חיוך אחד משך אותה במיוחד. היא התקרבה
אליו.
"23.2.1990". היא מצאה את החיוך שלה.