יקיצה. זוג עיניים נפקחות. כמה זמן ישנתי? מתי נרדמתי?  היה
חורף לפני שעיניי נעצמו בפעם האחרונה. היו דמעות, הייתה שימשה
מכוסה אדים וכתבתי את שמי שוב ושוב  ושוב .
אני מתמתחת ובוהה בבבואתי הזגוגית. כמה יפה היא, שקופה ושקטה,
ממלמלת לעצמה מילים שאין להן קול . אני קוראת את שפתיה, היא
אומרת: " כבר קיץ" .
אני יושבת, אבל בתנועה. אנשים עוברים מולי, חולפים על פניי כמו
רוח חמסינית מעיקה. אני מדמיינת לי מוסיקה וסביונים מיובשים,
שאפשר להפריח באוויר ואחר כך להגיד שהם נמצאים במקום טוב יותר,
שיש להם הזדמנות להתחלה חדשה, לצמוח , לפרוח , לזרוח, להזדקן,
להתייבש.  אני מאזינה למקצב, שקשוק, הוא מתגבר ומתגבר.
"לקום ולרקוד"! צהוב כמו סביון אתה עומד מעליי ומצווה. הזרע
המכוסה בקליפה המגוננת עליי מהעונה שעברה, מסנן את קולך ופורט
אותו לתווים וצלילים בהרמוניה מושלמת. משהו התבקע בי. אתה
מחייך כי אתה יודע.
"לאן את נוסעת"? אתה שואל ופתאום אני מבחינה שמעבר לבבואתי
הזגוגית מתחלפות בחלקיקי השנייה תמונות נוף מרהיבות, דשאים
מתערבבים עם שמיים ולובן של עננים, כחול של ים וסביונים. כמו
תמונה של ואן גוך במשיכות מכחול צבעוניות, דמותי נבלעת בה
ופוצחת במחול כמו שביקשת. אתה נראה מסופק וזה מרגש אותי עוד
יותר. "אתה מבלבל אותי במשהי אחרת" אני אומרת, אבל אתה מבטא את
שמי בקול. אני נדהמת לרגע. מפיך אני נשמעת לעצמי קצת כמו מישהי
אחרת, אהובה. "איך אתה יודע את שמי?", "אנחנו מכירים"? אתה
מחייך ומביט לעבר השמשה  המכוסה באבק ועליה מתנוסס אינספור
פעמים שמי. אני מתקפלת מכאב. אני יודעת שהרכבת יצאה לדרכה,
התחילה לנסוע ואין לי מוצא ולא דרך חזרה. היקיצה היא כבר
זיכרון רחוק, אני ערה ודרוכה לכל תגובה, לכל מילה ולכל מבט.
לעיתים מבט הוא גם נגיעה.
אני בוחנת אותך במבטי, איבר אבר מלטפת, מלמעלה למטה ובחזרה,
בסיבובים ובאלכסון, שתי וערב של רקמות יצרו אותך כל כך יפה.
אני מתמכרת ליופי הזה, מתאהבת בו, נרתעת ממנו. "לאן את נוסעת"?
"לאן את נוסעת"? "לאן את נוסעת"? קולך מהדהד בי.
למה אני לא יכולה לענות לך על השאלה הזאת? למה אני לא יודעת?
אני ממציאה. מגוללת סיפור דמיוני על ארצות רוויות מים, על הרים
מושלגים, יערות עבותים עמוסי חיים, על אנשים צבעוניים. אני
נוקבת בשמות, מפרטת לפרטי פרטים את שעות הגאות והשפל, מספרת לך
על רעב ושובע, על שבילים,שרגל אדם לא דרכה בהם והם רק מחכים
שאבוא. אני נושמת בין משפט למשפט, מתאימה את המילים וההברות
להבעות פנייך. אתה מחייך ובולע  הכל בשקיקה. "מישהו יצטרך
לשנות את התכניות" אתה אומר וזה נשמע קצת כמו שתיקה.
אני רוצה לצרוח! לברוח! לנער ממני ולדחוף מעליי. לבקש ממך
להניח לי, לתת לי ללכת. אני רוצה לשבור את הזגוגית, את דמותי
המשתקפת , לקפוץ,להתגלגל,להיפצע, להתפתל, להירגע. אך במקום אני
מחייכת חיוך של השלמה. איך אתה מעז לכשף אותי בקולך? לקחת את
נשמתי בכל פעם ששמך נאמר?
אני בוחנת שוב ושוב את מיקומי. מחפשת מפלט, מי הם כל האנשים
סביבי? האם הם יודעים על מצוקתי?
אני קמה מהמושב, צועדת בחשש במעבר, טורים טורים סוגרים עליי
מצדדיי . אתה לא שואל לאן אני הולכת, אולי אתה יודע שאחזור.
אני חוצה קרון עמוס בעיניים חודרות, מתגנבת אט אט לתא השירותים
. הדלת נפתחת , מחכה לי שם מראה. מי מציב אותי בפני עצמי שוב
ושוב?
אני מרגישה כמו שחקנית בסרט, הכל צפוי ומוגזם ואני רק עושה את
התפקיד שלי. אני בוכה והצופים מתרגשים, אני נרגעת והם מחייכים,
אני פותחת את הדלת ויוצאת והם מתגאים בי - ידענו שאת חזקה, שאת
יכולה. אני חוזרת למושב שלי ומקווה שתראה דרכי.
"הרכבת לא עוצרת"? אתה שואל. "אתה רוצה לרדת?" אני מתחכמת
ושנינו יודעים שכבר מאוחר מדי בשביל זה.  אני חושבת  על מי
שהקים את פסי הרכבת, איך בידיו הפצועות סלל לנו דרך להחליק
עליה לקראת הלא נודע. הכרטיסן מגיע, אתה שולף במהירות כרטיס,
כל כך מוכן ולא מפתיע, הלוואי והיית מפתיע אותי . אתה יודע לאן
אתה נוסע, יש לך צידה לדרך ומזוודה קטנה, שאני עדיין תוהה לגבי
תוכנה. אולי לא אתה הוא זה שהתיישב לצדי, שנגע בנים מנשמתי,
שעצר את הזמן, הפריע את מנוחתי ושנתי הארוכה. אולי הייתי אני
זו שהתפרצה לחייך, שפילסה את  דרכה במחול שדים מאיים לתוך
שלוותך. לכרטיסן ולי יש שפה משותפת הוא יודע היטב שאני קצת
שקופה, קלה כנוצה, דמות זגוגית. הוא יודע שאין לי יעד, שאני
קצת נוסעת לי בסיבובים עד שתהיה לי סיבה לרדת. אנחנו מכירים
והוא אוהב אותי כאב, שולח לי מבט מחבק ומנחם ויודע שגם אני
מקווה שזוהי תהיה הפעם האחרונה שנתראה, שנפשי מחפשת לה תחנה
הגונה לשבת בה . "אולי תתגלה בפניי"? אני מתחננת! "תפתח את
המזוודה"! אתה מסרב ומעמיד פני זר. אני מתחרטת שבקשתי ומחליטה
לקום וללכת. דלתות נפתחות בפניי, קרון חדש עמוס נפשות עמוסות,
נגלה לי . אני בוחנת את המקומות הפנויים ומרגישה אותך
בעקבותיי. המותחנים המוצלחים ביותר התרחשו ברכבות אני מהרהרת
לעצמי... זה עוד עלול להיגמר ברצח. אני בורחת, נסה לי כל עוד
נפשי בי , רצה ומתנשפת, דוחקת מרפקיי בצלעות העוברים ושבים,
שוכחת כי יש קיום מלבדנו . אני לא מביטה לאחור ורק חשה
בנשימתך, דלת קרון נפתחת ודלת קרון נסגרת. השקשוק לא פוסק,
ופסיעותיי משיגות אותו. אתה מתנשף מאחוריי ואני מדמה אותנו כמו
עושים אהבה, רצים האחד לתוך השנייה , אין לזה סוף כמו רכבת
שאין לה קטר ואין לה קצה והיא ממשיכה לעבר האופק הקרב ובא
,מוציאה עשן סמיך , עקבות למזכרת . אין בי עייפות ולא כניעה,
שנים של אימונים הכינו אותי לבריחה ממך ואני מזנקת מהחלון אל
גג הרכבת. אבדתי אותך.  לבדי יושבת  על גג הקרון מצננת את רוחי
וגופי מן המאמץ הכרוך בלהיות אתך ולברוח ממך. חיוך של ניצחון
מתמתח לו, אני לבד צופה בשמיים נקיים ואף אדם טרוד אי שם למטה
בקרון המתנועע לא יודע שאני מאושרת לי כאן למעלה. כעת כשיש לי
אויר, אני מתחילה לספור כמה פעמים אמרתי "אני" בלבי- ונחרדת .
מחשיך העולם אך אני טרודה מדי בכדי לעצום את עיניי. הדקות צרות
והשעות קצרות כשכוכבים מתרסקים ומתפזרים סביבי . מוסיקה שלעולם
לא נוטשת אותי ומילים שאזכור בעל פה, תתנגן ואוכל כך לשכב על
גבי, לפשפש בארכיון רגעים עמוס הצרוב בי ולהיזכר.  ומה עוד
נותר לי מלבד העונג הזה.
אני מתחבקת עם עצמי על גג קרון וחושבת כי למעשה הנוף, העצים
והבתים הם הנוסעים ואני והרכבת בעצם עומדות במקום ונותנות
לעולם להתחלף במהירות. כשהעולם מסתחרר, אני נוהגת לחשב
חישובים. כמה אנשים מגיעים ברגע זה לביתם ומוצאים בו מנוחה,
כמה שפתיים נוגעות, כמה נורות נדלקו בדירות של אנשים בודדים,
כמה אנשים מזילים דמעותיהם ...האם יש להם נחמה? קשה לי להתמודד
עם דברים רבים הקורים באותה העת. אני מאבדת ספירה ולוחשת לעצמי
שעוד מעט נתקרב לים.
אתה יושב בדיוק תחתיי. זה לא מותחן, אתה חושב לעצמך וגם לא
סרט. אני זרה אתה אומר לעצמך, שחקנית. הרעב מתפשט בך , בגופך
הריק והכמה. כמה יממות יעברו עד שתשכח? , אתה מבקש לשכוח.
לפעמים הרגעים הקשים ביותר מוקפים בנוף משגע, הקונטרסט הופך
אותם לבלתי נשכחים וקצת מוגזמים. אם הייתה קצת רוח בקרון, אילו
ניתן היה לפתוח חלון, היית מרגיש יותר טוב. אתה נוסע כבר כמה
ימים, או לפחות כך אתה מרגיש. השמש זורחת ושוקעת בך והירח
מתמלא ומתרוקן כמוך. אתה רעב כל כך, וצריך להגיע. הדרך עוד
ארוכה ויש עוד רכבת אחרת לתפוס, אתה לא יודע אם אתה רוצה לעלות
או להחמיץ. גם בהחמצות יש לפעמים הקלת מה. ההמון סביבך עסוק
בשלו ונוח לך סתם כך לתת לו לראות אותך אבל לא להרגיש. פגישות
שכאלה, מנומסות וענייניות ברכבות, אוטובוסים, אניות ומטוסים
גורמות לחשוב על גורל המכנס אנשים ומביא אותם ליעד. כולם
יודעים לאן הם יגיעו, אבל מה שבעצם משנה זה מה מחכה להם שם.
מסקרן ומרגש לחשוב על השמות שלהם, על המחשבות הנישאות בלבם
באותו רגע  נתון, על מה מסתתר במזוודותיהם . אבל הפגישה
מנומסת, החיוך מאופק והשאלות נדחקות עמוק פנימה וקל יותר לחשוב
כי ההמון חסר משמעות והיעד הוא העיקר. קל יותר להתעלם מהמכונה
הענקית  והאנרגיה אותה היא משקיעה בכדי לקרב אותנו, קל להתעלם
מגובה המטוס, מעומק הים, ממהירות הרכבת. פשוט יותר לשכוח שאם
כולנו נטבע, או נתרסק, או נתקע,כולנו שותפים לאותו גורל ואותה
חוויה, שייתכן ויהיו אלו האנשים המשמעותיים ביותר בחיינו. אבל
אלו הן רק מחשבות והם רק המון, מלבדי. שאני אחת.
אבל אני מעלייך ואתה מתחתיי ובינינו רכבת נוסעת.
שנינו מביטים לעבר הים, אבל בינך ובינו זכוכית מפרידה ובכל זאת
הוא גואה בך, נושם בך , אדוות הגלים נוצצת בו ומנסה להצית בך
משהו. את ריחו הרענן והמרגיע אתה לא יכול לחוש , גם לא את
הרוח. אתה סגור ואני חשופה עד עמקי נשמתי, מתנקה ומתעוררת. אתה
נרדם ואני ערה וחושבת האם יש דבר כואב יותר מאשר כל סימני
החיים של בוקר אחרי לילה ללא שינה. האם יש רגע מרגש יותר,
מעורר תקווה ועם זאת ההפך הגמור- מתיש יותר ומייאש מאשר הרגע
בו עולה החמה, כשהציפורים מתעוררות והמכוניות מגבירות את הקצב.
האם הציפורים יודעות שהייתי ערה? האם מישהו יודע כמה תחלופת
היום הזה כואבת לי, האם אתה יודע? אתה ישן, או לפחות כך נדמה
לי . אתה תתעורר כשהיום הזה יהיה כבר מחר עבורך. אתה וההמון.
אני שומעת מרחוק שקשוק של רכבת אחרת, הוא מתגבר ומתגבר , קרב
ומלחיץ. אני לבד ומחזיקה חזק. פוקחת את עיניי ומחדדת את חושיי
לעומד להתרחש. מהכיוון הנגדי מגיעה רכבת אחרת. אני רואה את
פניה, אולי מישהו שם רואה את פניי. אני מבועתת וחרדה מההתנגשות
ומצד שני מבינה כי דבר לא יוכל לעצור אותן מלהתחבר, להתערבב,
לבעור. אני אהיה הראשונה שתרגיש, הראשונה שתדע.
עינייך עצומות, נעות במהירות הרכבת ומרצדות לקצב השקשוק ואתה
חולם. בחלומך, בסמטה חשוכה ברחוב זר לפתע מתנגנת מוסיקה לקצב
תופים ופנסים נדלקים בה במיני צבעים. ילדים אוחזים נרות ושרים
בשפה אחרת. אתה מתהלך נגד כיוון ההמון והפנסים צובעים את חיוכך
בגווני אדום-כתום. אתה המום ומאושר, איך קל כל כך להיות מוקף
באושר שכזה ובשמחה כה גדולה ופשוטה. אתה מופתע ונרגש לגלות
אותי לצדך. לפתע, המוסיקה פוסקת ורק התופים ממשיכים להלום
בלבך, במהירות ובכאב. הקצב הופך מהיר יותר ויותר והרחוב מחשיך
ומתרוקן. האנשים מביטים בך בחריצים מבעד לחלונות המוגפים ואתה
מחיש את צעדייך ורץ לעבר מכונית החונה בקרבת מקום. היא אוספת
אותך ואתה נותן לנהג להבריח אותך הרחק משם, מהפנטזיה שהופכת לה
לסיוט. הדרך חשוכה , אתה פוחד. מרחוק אתה שומע שקשוק מתגבר
שהולך וקרב. הנהג לא מאט, אתה מדבר אליו בכל השפות שאתה מכיר,
מתחנן שיעצור, כי תחושה רעה מתעוררת ומתגברת בך. עיוורון
החשיכה מאיים ואזני הנהג חירשות לקולך ולצפירה הצורמת. אתה
מחזיק חזק כשאתה מבחין באור אדום ליד מחסום הפסים, רוצה יותר
מכל דבר אחר לעצור במחסום ומתעורר רגע לפני ההתנגשות.
יקיצה. אתה פוקח עינייך ורכבת חולפת על פנייך בכיוון הנגדי,
מבעד לזגוגית. צמרמורת עוברת בך, הן כל כך צמודות וקרובות אתה
חושב לעצמך, מקבילות.  
כמה זמן ישנת? מתי נרדמת? אתה מבחין בשמי הכתוב בחלון וגעגוע
חמים מציף אותך. לא אליי אתה מתגעגע, אלא לצבעי ואן גוך
ומוסיקה מתנגנת, לריקוד אינדיאני ואובדן חושים, למרדף מטורף של
קטר הרכבת אחר הקרון האחרון, לשמש הנופלת לים וירח מוקף
בכוכבים מתרסקים. לרחוב זר וחג מוזר ונרות המאירים את פני
הילדים, לשמחה לא מוסברת. לשינה עמוקה שבסופה יקיצה שלא מלווה
בלאות וכבדות.
ואני, קצת המומה ומופתעת שלא התנגשנו, שלא התחברנו,שלא
התערבבנו, שלא בערנו,
מרפה אחיזה ויורדת. הכרטיסן מוריד בפניי את הכובע.