את הפחדים שלך אני מחזיקה קרוב קרוב.
אני מרגישה את הרטט הזה בכל הגוף שהדופק שלך מתגבר.

הבוקר מתחיל, אמא כבר נמצאת פה בחדר ומנסה להכניס בי קצת
מוטיבציה לקום. היא מוותרת על זה מהר לטובת צרחות על הריח
האקזוטי שיש בחדר, אלכוהול חזק וסיגריות. אני מביטה לחלון לידי
ורואה גשם בטיפות מושלמות, רוח עם אישיות משל עצמה והרבה אפור
בחוץ. כמו אז בלונדון שיצאתי בבוקר לבד לקנות ארוחת בוקר
בסטארבאקס הקרוב. אני בכוח מנסה להוריד את השמיכה ממני
ולהתגלגל לצד השני של המיטה בתקווה לפגוש את הריצפה במועד
קרוב. החדר חם, וטורי אימוס עושה את הבוקר הזה לקצת יותר נסבל.
אני כבר מוצאת את עצמי במקלחת מול המראה והרוח שורקת מקצב
מטורף בחוץ.
מול מראה מכוסה אדים אני לוחשת לעצמי.
זהו. יום שלישי. יום שלישי. כבר עבר שבוע.
נגמר המחזור, עוד חודש של שקט.
יום שלישי.
לפני שבוע הייתי בסטודיו בראשון ולעשיתי את ליז.
ליז בראה את ליז.
ג'ק סיפר לי על החיים מזוית שונה ואני ביליתי שעה וקצת מתחת
למחט המיומנת של ליז.
אני מסתכלת על הרגל והיא עדיין שם.
ישנה על כף רגלי.
מנסה להזכיר לי שוב את כל הדברים היפים בעולם.
בדרך לבית ספר אני רואה חלזונות ומנסה לדרוך בזהירות.
בשעה 3 אני מנסה לחלוב מהלב שלי טיפה של משמעות למה שקרה.

הכל עשיתי בשבילו.
במשך חודשים גררתי את עצמי על הריצפה מרצון.
פתחתי את עורקיי ואת דמי נתתי לו.
בגלימה שחורה הוא הסתער על חיי. בין שולחות מלאים והאנשים
היפים של תל אביב.הוא נוגע לי ביד ולוחץ על הנקודות הנכונות.
עכשיו כבר הכל נראה כמו חלום.
עם תער חדש אני פותחת מקום לכל ההקרבות שלי בשבילו.

חצות הלילה ואני חוזרת אל המיטה חולה שלי, עריסת הילדות
המיתולוגית שלי.

לפעמים שהדופק עולה ונעשה מהיר מידי, הלב לא מסוגל לעמוד בזה
ופשוט מפסיק. דום לב. בגיל שבע עשרה וחצי. מי היה מנחש.