לומי, לפני זה היו לי הרבה חברים, אבל את היית מיוחדת, מאוד,
את זוכרת את הלילות ההם שהיינו מדברות עד אור הבוקר? את זוכרת
איך סיפרת לי על הילד הזה שאולי ייצא לך איתו איזה משהו? ואת
הילד ההוא שהיה האהבה שלי?
חח, אירוני, שהילד שלי, האוהב, המבין, פגע בי הכי קשה בעולם,
כמעט. אבל זה לא חשוב, כי סימנים עוברים וצלקת אחת יותר או
פחות על הגוף שלי זה לא באמת משנה. אבל הילד האוהב שלי, הכה
אותי, בנפש, והילד הביישן שלך, היום אתם חוגגים שנה ביחד.
אירוני.
אירוני העובדה שאמא שלך סבלה את ייסורי התופת שאבא שלך גרם לה,
סבלה במשך שנים, היא בהחלט אשה חזקה. אבל אירוני, שאשה חזקה
כמוה, לא תרשה לבת שלה להעיד במשפט נגד מפלצת שעוללה לי משהו
דומה.
זוכרת את הלילה ההוא? כשהתקשרתי אליך, ובכיתי. את שאלת בשקט
"מה קרה" וסיפרתי לך את כל הסיפור... לא אשכח את המילים שלך:
"סליחה, אבל אני מאמינה שאני עושה את הדבר הנכון, אל
תכעסי...".
טו-טו-טו
לקח לי כמה דקות להבין, מכל החרא שהיה לי בגוף היה לי קשה
לתפקד, ואז שיחת טלפון... "היי, זאת לול... ניידת בדרך אליך,
תהיי חזקה, החרא הזה ישלם על זה!". ואני..? לגמרי בשוק, כבר לא
בוכה, רק מתפלאת שלמישהי אכפת ממני.
את באמת צדקת! תפסו את החרא, אבל הייתי לגמרי לבד.
הילד הזה שהכה אותי, דווקא אליו התקשרת, ודווקא הוא חיכה לי כל
הלילה, עד שיצאתי מהניידת והקאתי.

לול, אם התחלת את זה, הרי יכולת לשתוק! אבל אם התחלת את זה,
למה את שותקת היום?!
אני צריכה את העדות שלך, אני לא הראשונה שלו, אני יודעת!
ולמה... אני לא מבינה למה... למה אמא שלך שסבלה כל כך הרבה
שנים מגבר אחד, למה אמא שלך מאשימה אותי, היא מנדה אותי!
אני לא מצורעת...
אני פשוט לבד.

אולי את זוכרת את הלילה שעשינו שבועת דם והפכנו לאחיות, הבטחנו
זו לזו בלחש שתמיד נהיה שם אחת בשביל השניה.
אני שומרת את השבועה שלי, אני שומרת את הדם שלנו בבקבוק...
למה את שותקת לומ...?
היום אני צריכה אותך...

                                                     
פברואר 2004
                               את יודעת שזה מוקדש לך... אני
עדיין מחכה לתשובה, עוד לא מאוחר