בג'ייפור בעיר העתיקה לייד השער הצפוני בחומה הוורודה יושבת
האישה שמחזיקה את העולם.
היא אישה צעירה למדי בגיל 25 בעלת בגדים מרופטים אבל תווי פנים
נבונים הנשענת על פסל ברונזה קטן של איש על סוס בחרב שלובה
ופנים כעוסות.
היא נשענת על זיז קטן וחד על בסיסו של הפסל בין הזריחה לשקיעה,
כשתמה המשמרת שלה היא יודעת שהעולם עכשיו בידיים של מישהו אחר
והיא יכולה ללכת לנוח בפארק קטן שנמצא כמה דקות הליכה מהפסל
ולקנות לה משהו לאכול מהנדבות שאספה באותו היום.
היא עוד זוכרת את אותו היום בבהירות, אותו היום בו מצאה את
עצמה משוטטת ברחובות לייד העיר העתיקה ללא זכרון מי היא או מי
הם הוריה, היא זוכרת כי משהו משך אותה לכיוון ההוא.
ובשעה שנחו עינייה על הפסל ועל משהו שכוב מכורבל לצידו היא
ידעה- כאן מונח גורלה!
היא עזרה לאישה הזקנה והרועדת ששכבה לייד הפסל וזו לחשה לה את
שידעה בליבה מאז שראתה את הפסל-זהו ייעודך אני הולכת עתה למקום
טוב יותר ועכשיו תורך לשמור על העולם,
ומאז היא כאן בג'ייפור שומרת שהעולם לא ייפול.
לפעמים האנשים מנסים לגרש אותה משם ואפילו מרביצים לה ולפעמים
הזיז חודר לגבה בכאב בלתי נסבל,
אבל היא לא זזה ולא מגלה למה. היא מאושרת בתפקיד שקיבלה ויודעת
שאף אחד מלבדה לא יודע מאיזו סכנה היא שומרת אותם, את כולם גם
את אלה שיורקים עליה ואת הילדים הזורקים עליה אבנים וצוחקים,
את כולם היא מצילה.
והיא לא צריכה את ההערכה שלהם, היא מאושרת בשלה ושומרת על
כולנו.