16.10.2003
יושבת בתחנה. מחכה לאוטובוס. לא זוכרת איזה. מתקשרת, מבררת שוב
על מה לעלות ואיפה לרדת. טוב, הכל מסודר. הוא עומד, נשען על
עמוד, כמה מטרים ליד. מוריד את העליון הכחול של המדים. בלונד
קצר, עיניים יפות. אחלה תחת. מדליק סיגריה. קמה.
"מה אתה מעשן?"
"רוצה סיגריה?" מבטא רוסי. לא ממש כבד. מתחיל להוציא את הקופסא
מהכיס.
"לא, תודה", מתה לסיגריה, "הפסקתי". שתיקה, "רציתי לדעת, אבל,
מה אתה מעשן".
לוקח שאכטה. מסובב קצת את הסיגריה. Pall-Mall.
"תודה", חיוך.
מתיישבת חזרה בתחנה.
מתקשרת שוב, "איזה אוטובוס, אמרת?", היא עונה משהו. "תודה".
"איך קוראים לך?"
עונה לו. מחייכת. הוא סיים לעשן. מתיישב על הקצה של הספסל.
"איך לך?"
הוא עונה.
מתקרב אוטובוס. הוא כבר לבוש חזרה בעליון הכחול של המדים.
האוטובוס עוצר, נפתחות הדלתות, הוא עולה על המדרגה הראשונה.
מסתכל עליי. אני נשארת לשבת. מעביר מבט על המושבים, ושוב עלי.
יוצא. האוטובוס נוסע.
עוד אוטובוס. ועוד אחד. מבט על המושבים, ועלי.
עוד אוטובוס. מסתכל פנימה. עלי. "את לא עולה?"
"לא".
האוטובוס נוסע.
"לאן את נוסעת?"
"לחברה".
"תיהני".
"תודה", חיוך.
"איזה קו את צריכה?"
עניתי.
מגיע עוד אחד במדים כחולים. שיער שחור. מדברים ביניהם, חיוך,
הולך.
עוד אוטובוס. מספר מוכר. לוקחת את התיק, קמה.
"אפשר להתקשר אליך מתישהו?", חיוך.
חיוך, "בטח".
נותנת לו את המספר. הוא לא רושם.
"תיהני אצל חברה שלך".
"תודה".

23.10.2003
מסיבת פרידה. מישהו נוסע לאמריקה. אומר שלא חוזר, כולם יודעים
שכן. אבל באים בכל זאת, ונפרדים ובוכים, כי העיקר - מסיבה. יער
בקצה ירושלים. חושך, אוטו, מוסיקה. הרבה מאוד וודקה. וטקילה.
וברנדי. ובירה. עדיין לא מעשנת. משתדלת.
חיבוק, תהנה. מצטלמים. מה אני עושה פה? מסיבה של מישהו שהכרתי
יומיים לפני. באתי עם ידיד שלי. הוא כבר שיכור תחת. גם הבחורה
היחידה שאני מכירה במקום גמורה לגמרי. למה אנשים שותים כל כך
הרבה? כל כך מגעיל. כל כך לא מובן. אף פעם לא שתיתי ככה שהיה
לי רע. לפחות לא משהו שאני זוכרת.
מגעיל כל כך. מתרחקת מכולם. לאף אחד לא יותר מדי איכפת. ואז
הוא מתקשר. בערך הפעם השלישית מאז הפגישה בתחנה. הדבר הראשון
שדסקסנו בטלפון היה הבדלי הגילאים: "טוב אז ככה, דבר ראשון רק
שתדע שאני בת 15" "טוב, לא נורא, נסתדר".
"היי".
"היי", חיוך.
"מה את עושה?"
"אני במסיבה. מגעיל כל כך. סוף העולם שמאלה... מה אתה?"
"סיימתי לעבוד. תגידי, בא לך להיפגש מתישהו?"
"כן, למה לא", חיוך.
קובעים למחר. יש רעש. מנתקים.
האמת, שהחיוך נעלם די מהר. התרגשות, אבל לא יותר מדי גדולה.
אולי אפילו קצת אפאתיות. נו טוב.
חוזרת לכולם. הבחורה מקיאה את הנשמה, זה שעוזב לאמריקה מחרמן
איזו מישהי, וידיד שלי נרדם. חרא של מוסיקה. ואני לא מכירה אף
אחד.
עוד ערב מבוזבז.

24.10.2003
שבע בערב. ארוחת שישי בפנימייה. לוקחת אישור יציאה, ויוצאת.
לבושה קז'ואל לגמרי, אולי אפילו יותר מדי. פלאפון דלוק - מה
לעשות, כולם דואגים. בכל זאת, הפרשי גילאים.
הוא מתקשר "איפה את?"
"יוצאת מהבית ספר".
"סבבה, אני מחכה לך בפארק".
נפגשים. הוא נראה ממש לא רע.
"היי".
"היי", חיוך נבוך, מתוק.
יושבים על ספסל, מדברים במשך שעה. על הכל בערך. על משפחה ועל
חברים ועל סיגריות ועל הוודקה של אתמול. על עבודה ועל לימודים.
על הכל. אני כבר מעשנת בשרשרת, הפסקה מההפסקה.
במשך השעה הזאת כבר בערך חמש הפרעות. פתאום נהייתי נורא
מבוקשת, אני כל כך שונאת את זה. בעיקר שונאת שאני לא יכולה
להגיד לא. חברה מתקשרת ומדברת ומדברת ומדברת, ואני - לא יכולה
לנתק. אולי גם לא רוצה. אף פעם לא אהבתי first dates.
קר לי. חוזרת לפנימייה, לוקחת פליז מהחדר. חוזרת. הוא חיכה.
חיוך. הוא מדהים! והיא שוב מתקשרת. ואני לא מנתקת. מקשיבה לה,
ולא לו. טיפשה.
מתנצלת על ההפרעות, חיוך נבוך.
חיוך מבין.
מתקשרים אליו. הוא חייב לזוז. "נורא מצטער", והעיניים שלו לא
ברורות. "אני אתקשר קצת יותר מאוחר. מבטיח".
"רוצה אולי שאני אתקשר?"
"לא, אין לי פלאפון. אני מתקשר ממקום אחר". משהו כזה.
טוב, מוזר. "אין בעיה". חיוך.
מגיעים לכיכר, ליד הפנס. נשיקה על הלחי.
"מה את עושה היום, יותר מאוחר?"
"לא בטוחה עדיין. כנראה יוצאת לעיר. רוצה לבוא?"
"אני אשתדל. אני אתקשר". שתיקה, מסתכל עליי. "ביי".
"ביי", חיוך. אני אוהבת לחייך.
מתרחקת, לכיוון השער של הפנימייה. "היה לי ממש נחמד לפגוש
אותך!"
"גם אותך", הוא מחייך.

24.12.2003
שיחה שלא נענתה. מספר לא מוכר. הודעה קולית. הקול שלו. מדבר
ברוסית. "אני מצטער, איבדתי את המספר. עכשיו מצאתי. תחזרי אלי.
בבקשה." השאיר מספר. ואני מטומטמת, תמימה, טיפשה. חזרתי.
"היי".
"היי".
"אל תחשוב שחזרתי אליך כי ביקשת. פשוט רציתי להבין למה לא שמעו
ממך חודשיים". משחקת אותה קשוחה. אני גרועה במשחק הזה.
"אני ממש מצטער. ממש השתכרתי באותו ערב. וזכרתי מספר לא נכון.
חייגתי לשם והגעתי למישהו אחר. אתמול מצאתי את המספר שלך רשום
על הקיר שלי. רשמתי אותו על הקיר. תני לי עוד הזדמנות".
"טוב". שונאת את עצמי.
"אז מה שלומך?", וממשיכים לדבר. כועסת ונמשכת.
"תגידי, בא לך להיפגש מתישהו?"
"נראה".

30.12.2003
יום נהדר. מלא תוכניות. לצאת לקניון, לקנות מתנות. לאכול. לצאת
לסינמטק. איזה סרט טוב. עם חברות. או עם ידיד שלי. נראה כבר.
הוא מתקשר.
"היי".
"היי". כועסת. מחייכת. לא יודעת כבר.
"מה שלומך?"
"האמת, שממש טוב".
"יפה יפה. תגידי מה התוכניות שלך להיום?"
מספרת לו.
"מתי  את בקניון?"
אומרת לו.
"בא לך שאני אפגוש אותך שם?"
"לא יודעת. אם אתה ממש רוצה, אז בסדר". הוא נשמע מרוצה
מהסידור. קובעים לשתיים וחצי.
אני מגיעה בארבע. הוא הספיק להתקשר איזה שבע פעמים עד אז. איפה
אני והוא מחכה לי ומוזר שעוד לא הגעתי ולא יודעת מה.
נפגשים. אני צריכה מתנות לראש השנה. ככה זה נהוג אצלנו. קונה
עגילים לחברה, ומחזיק מפתחות לחברה אחרת. וגרביים לעוד אחת.
וצמידים, ומצית ובובות. זהו, מסודרת. הוא הולך איתי. עישן בזמן
הזה שלוש סיגריות. הציע לי. אמרתי ששוב הפסקתי. באמת הפסקתי.
אז הוא השתדל לא לעשן לידי. חמוד.
סיימנו את סבב המתנות. אני כבר לא רעבה.
"לאיזה סרט את רוצה ללכת?"
עניתי לו.
"רוצה שגם אני אבוא".
"כן, למה לא".
"אני אשתדל. אבל אני צריך מקלחת קודם".
הולכת אתו לתחנה. הוא נעמד שלוש מטר ממנה.
"למה?"
"אני לא בתפקיד, אז זה כבר הרגל".
מתקרב אוטובוס. "אני לא מבטיח לבוא, אבל אני אתקשר אלייך. עוד
שעה, ככה". חיוך.

12.01.2004
שמונה בבוקר. שיעור. שיחה שלא נענתה. מספר לא מוכר. הודעה
קולית. הקול שלו. "היי. זה אני. מה שלומך? מצטער שלא התקשרתי.
אם בא לך להיפגש, תחזרי אלי", משאיר מספר. "מה שלומך ככה?",
וזהו.
מתקשר שוב. עשר בבקר.
"היי".
"היי".
"קיבלת את ההודעה שלי?"
"כן".
"אז למה לא חזרת אלי?"
"כי... באמת ציפית שאני אחזור אליך, אגיד יאללה סבבה בוא נפגש,
הכל בסדר, הכל מצוין???", כועסת. אבל שמחה שהוא התקשר.
"אני ממש מצטער. פשוט עברו עליי שבועיים איומים. חבר שלי שוכב
בבית חולים, ובדיוק גם עברתי דירה. ולא היה לי ראש לזה בכלל
וזמן. אני באמת מצטער. בואי נפתח דף חדש".
"אה. ואתה חושב שזה תירוץ מספיק טוב?", מתרככת.
"לא. אבל אני באמת מצטער על זה. ואני ממש רוצה להיפגש אתך. בא
לך אולי? מתי יש לך זמן?"
"מצטערת, אני עמוסה כרגע, אין לי זמן", מתכוונת לנתק.
"לא, נו בבקשה. בואי ננסה את זה. פעם אחרונה".
מתרככת. "טוב".
קובעים ליום חמישי (ה16 לחודש), "יש לי איזו שעה להקדיש לך".
"מעולה. אני אתקשר מחר".

18.01.2004
באוטובוס. בדרך לירושלים. יש לי איזו שעה פנויה לפי שאני צריכה
לנסוע לפנימייה. מחייגת. מקשיבה לצליל החיוג. בתכנון: לצרוח
עליו כי הוא לא חזר אלי, לשאול אם הוא בתחנה המרכזית (כי יש לי
תחושה שכן), ולהזמין אותו לקפה.
מקשיבה לצליל החיוג. אחר כך הקול שלו.
ניתוק. (!!!)
כותבת sms: ניתקת לי!
אין תגובה. שוב מחייגת. לא עונה.
כותבת sms: אני לא מאמינה שניתקת לי. ואל תטרח אפילו לחזור
אליי.
ובאמת מצפה שהוא יתקשר. באמת מצפה שהוא יהיה כל כך חמוד
ויתקשר. ושיהיה לו איכפת. ושיבקש סליחה. או שאחר כך יחזור אלי
ויגיד שהיה בטיפול נמרץ. או באמצע העבודה. או בשיחה עם המפקד.
או כל דבר. אבל באמת מצפה שהוא יחזור אליי.
וכועסת.
וכל כך עצוב לי.

22.01.2004
חברה שלי מתקשרת. חברה הכי טובה. או לפחות ביניהן.
"איפה את?" בלי היי, בלי כלום.
"בחדר אוכל".
"תצאי משם".
"טוב". יצאתי." מה קרה?"
שתיקה.
"נפרדתם?", שתיקה. "רבתם?", שתיקה.
"סבתא שלי בבית חולים", בכי. היסטריה. היא לא אחת שבוכה. אני
מכירה אותה כל כך הרבה שנים, וראיתי אותה בוכה פעם אחת.
ואני שותקת. אין לי מה להגיד. אני לא מתורגלת בלהרגיע אותה,
המצב תמיד הפוך. לא מוצאת מה להגיד.
"את רוצה שניסע עכשיו לבית חולים?"
"לא".
"בטוח? כי אפשר לארגן את זה. איפה אשפזו אותה?"
"לא, אני לא רוצה. לא צריך". בכי.
"רוצה שאני אבוא?"
"לא".
"רוצה לבוא אלי?"
"לא".
"בטוחה?", אני מכירה אותה מספיק טוב כבר.
"כן", ושתיקה.
"טוב, אני מגיעה אלייך עוד שעה וחצי. אני אארגן דברים ואצא
אלייך!"
"לא, לא צריך".
"שמעת אותי שואלת??"
מגיעה לתחנה המרכזית. בריצה לקומה השלישית. יש לי אוטובוס עוד
רבע שעה. נרגעת, לוקחת נשימה.
ואז רואה אותו. סתם, עומד לו. בעליון הכחול של המדים. מוריד את
העליון, מדליק סיגריה. רואה אותי. מחייך. מה אתה מחייך?????
"אוי, היי", ומחייך.
"היי", עונה לו. מסתובבת. "וביי".
יוצאת לשטח של האוטובוסים, הולכת בסיבובים. לא יכולה יותר.
מבקשת סיגריה מאחד, עם כיפה ואוזניות.
"נובלס זה טוב?"
"לא איכפת לי".
היד רועדת. חודש וחצי לא עישנתי. לא רואה אותו כבר. העשן נכנס
לריאות. מגעיל כל כך.