לולה צייטלין / צחוק של ילד |
אנושיות לאהוב אותו. עוד קצת, לא להרפות, לגעת בידו הקטנה,
לחבק ולדעת שזאת פרי יצירתי, האמיתית!
הכוס נשברה, היא תמיד נשברת!
ליטוף קל ואז נאהב... אבל הפעם באמת...
ואפילו הרכבת שתמיד מפרידה בינינו לא תפריד. נאהב כמו גדולים.
תסתכל עליי....
זה אתה גרמת... לעורי להיות מקומט ולשערי להלבין.
אבל אתה בכל זאת פה בחדר, ליד בני... רואה אותך ורואה משהו
מתוק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|