יפה?
אני והקטנות שלי הפצפונת והאף היהודי הזה. הוא לא עקום באמת רק
עגול קצת. אני והחוסר פרופורציה שלעולם ועת אראה במראה,
תמיד אסתכל על אנשים עם שיניים יפות ואקטן לעומתם, הבחורות
שעושות חדר כושר כל יום גוונים פעם בשלושה שבועות וגבות פעם
בשבועיים, אלוהים אדירים.
זה מצחיק, איך אני מלגלגת על אותם אנשים שמתעסקים כל חייהם
ביופי ואני הייתי רוצה להיות כמוהם באיזה שהוא מקום עמוק, רק
שהעקרונות שלי לא נותנים לי לממש את התשוקה הזו להיות מושכת.
לסובב ראשים, החברה הכי טובה שלי בבית הספר התיכון, שש שנים
היינו יחד, צמודות, היא 180 חזה גדול רזה להחריד מעוצבת בדיוק
כמו שצריך פנים של בובת פורצלן ושיער של משי היא באמת הייתה
סופר מודל לכל הדעות. היא לא הלכה לדגמן כי היא ראתה בזה שוק
בשר, ואני 156 קטנטנה חזה קטן ותחת של כושיות בלונדינית קטנה
וחסרת משמעות. חוץ מהשפתיים שלי לא יכולתי למצוא שום דבר שיפה
בפני עצמו.
הכול היה קצת דפוק, רק קצת אבל מספיק כדי להטריד אותי, נכנסתי
לכיתה ז  עשרים וארבעה קילוגרמים על מטר ארבעים וחמישה
סנטימטרים  אם אני זוכרת נכון, בסוף כיתה ח כבר שקלתי 48
קילוגרמים שלמים על 152 בלחץ הכפלתי את המשקל שלי הייתי הרוסה
לא ידעתי מה לעשות וזה לא שלא הייתי רזה.
הרי שנשארתי רזה, 24 קילו זה ילד בכיתה ב. אבל אני נחושה
בדעתי לא יכולתי לשאת את המחשבה של ללכת לצד חברתי הטובה
ולהראות כמו גמד קטן ושמן רק היה חסר לי זקן..ומצנפת,
והיא היא בכיתה ח כבר הייתה 160 ומשהו, השתוותה לבנים. ואני עד
היום עומדת מול האחים בני ה-16 של חברותיי ומסתכלת מלמטה, לא
שהגובה באמת מפריע לי כיום אבל אם כבר נמוכה אז למה לא רזה?
ואני כן רזה! למה אני אומרת שלא? אני פשוט לא מספיק רזה
(אמירה מגוחכת לכשעצמה) ומשהו בי מרגיש אמיתי מדי.  אני רוצה
להיות קצת יותר ברבי, קצת פחות אמיתית, קצת יותר שמימית
ומושלמת, זה רע? ברור שזה רע. זו תוצאה של תרבות הצריכה
והפרסומות והדוגמניות והטוויגי הזאת שהצליחה באורח פלא לפני 30
שנה בלבד להכניס את הרזון הדוחה הזה לאופנה ולדפוק את השכל
למאות אלפי בנות אם לא יותר. ברור שלא באשמתה,  הרי גם היא
הייתה רק כלי אבל למה?
ואיך זה ששלושים שנה משפיעות כל כך חזק על אלפי שנים של
אנושות קודם לכן? וסטנדרטים של אלפי שנים שמתהפכים בשלושים
שנה? משהו פה לא בסדר. והרי ברור שהאופנה הזו היא כאן כדי
להישאר.
למה אכפת לי בכלל? אלוהים אדירים כמה שהיה אכפת לי! כשצחקו
עלי כי אני בלונדינית צבעתי לבלונד בהיר יותר כדי שיחשבו שלא
נולדתי ככה. כשאמרו לי שאני שמנה הרעבתי את עצמי,
רק כשצחקו על העקרונות שלי, רק כשצעקו לי כת השטן או פריקית
או מכשפה רק אז עמדתי מולם, ונלחמתי. ומרדתי עוד יותר. ולפני
זה לא היה בי הרצון למרוד רק הייתי אני, אז נהייתי גרסא מוקצנת
שלי, לקחתי הכול לצד הכי רחוק של הספקטרום, רק כדי שתבינו שאני
כאן כדי להישאר. ואני לא אשתנה בשביל אף אחד, אז איך זה שנתתי
לעצמי להשתנות כל כך הרבה על כל הערה קטנה שנתתם? איך זה שמאז
ומעולם כל כך הרבה ביקורת הופנתה כלפי? פיזית מנטאלית
אינטלקטואלית, תמיד אמרו שזה בגלל שמצפים ממני ליותר, אז למה
ככה? למה להרוס את מה שקיים? ברור לי שהרוב לא התכוונו להרוס
אבל איך אפשר ללמוד לאהוב את עצמך כשאין שום תחום שנותנים לך
לזכות באור מן ההפקר לא היה מעולם שום תחום שעזבו אותי לנפשי
להיות טובה בו בלי ביקורת ובלי רצון לשיפור מיידי. לא הייתי
מהילדים שאומרים להם שהם יפים אפילו לא אימא שלי וכן הייתי
ילדה יפה, אפילו מאוד יפה בתור ילדה קטנה. כשהתקבלתי ללהקת
נוער המשפחה שאלה אותי" אבל נטע הרי שאת לא יודעת לשיר... אז
למה?" ופתאום כשהגעתם להופעה, שמעתם, ובאתם ואמרתם איך לא
ידעתם שיוצא ממני כזה קול ושנה אחרי שנה יותר מחמאות אבל תמיד
תישאר התחושה של חוסר כשרון, של מישהו שהולך לנסות מזלו וצפוי
להיכשל, למה לא יכולתם להאמין בי סתם כי אני הילדה שלכם? למה
לא יכולתם להיות כמו כל ההורים שחושבים שהבת שלהם הכי יפה והכי
מוכשרת והכי חכמה? למה הייתי צריכה לשמוע ביקורת ורק אז לשמוע
אתכם מתנצלים על ששפטתם מוקדם מדי?
אני יודעת שתמיד הייתי בעשירון העליון. תמיד הייתי מעל לרמת
הכיתה. תמיד היה בי הדחף לאומנות.
רוב מה שניסיתי לעשות בחיי מתוך רצון אמיתי נהייתי טובה בו,
נהייתי מאלה שיודעים מה הם עושים.
עד שכבר כל הביקורת גרמה לחוסר הביטחון שלי לעלות על גדותיו.
עד שהציונים שלי התחילו לרדת ופחדתי לרקוד כי פחדתי מקהל
ושיצחקו עלי שאני לא יודעת לרקוד בכלל, פחדתי לצייר הדבר שהכי
אהבתי בחיים. פחדתי לעשות את הצעד הכי קטן שמא מישהו יסתכל
וילגלג עלי.
שמא למישהו תהיה ביקורת נורא בונה לתת לי באותו רגע,לאט לאט עם
השנים למדתי לחיות עם עצמי, למדתי לרקוד כשצריך, ולהסתכל לקהל
בעיניים. למדתי לכתוב אולי לא ברמה גבוהה כמו שרציתי אבל למדתי
לכתוב כדי להסביר לעצמי למה כואב לי, שהכאב יהיה יותר ברור לי,
שהייאוש יעשה יותר נוח.
ואז באה מורה לאמנות בבית הספר התיכון וצרחה עלי והעליבה אותי
עד שאני אבכה כי היא ידעה שזה הדבר היחיד שיגרום לי לחזור
לצייר ולא סתם להעתיק מודלים בפחם. היא ידעה שרק בפרץ רגשות
פרץ של כאב בלתי נשלט רק אז אני אוציא את זה, רק אז המכחול ידע
מה לעשות עם היד שלי. אז היא צעקה עלי והעליבה אותי והעיפה
אותי מהשיעורים שלה על בסיס קבוע כדי שאני אשב במחששה עם מחברת
חשבון ואצייר את זה שכואב לי, שאני כועסת, שאני באמת אביע את
זה שכועס לי עכשיו בלי להיות מאופקת או מנומסת או בשליטה עצמית
כלשהי. כי השליטה העצמית גם היא כבר הציפה אותי מעל ומעבר, היא
נתנה לי הפסקות לצאת מהכלוב שלי להתפרע לנשוך לשרוט לנקר את
העיניים להתעופף במעגלים ללא שום סיבה נראת לעין ואז לחזור
לכלוב שלי כמו החיה הטובה שאני.
כעסתי עליה מאוד. רציתי להרביץ ולצרוח להפנות את הכול אליה,
שהיא תהיה הסיבה לסבל.
בשלב מסוים הבנתי שהיא עשתה את זה רק לטובתי. תלמידים שלה
מהשכבה מעלי אמרו לי שהיא צועקת רק על מי שהיא אוהבת, כל כך
רציתי להיות קרובה אליה, רציתי לחבק אותה שתראה לי שהיא
אוהבת,
שהיא מעריכה, שמה שכן יוצא ממני יש בו משהו. אבל גם כאן
המחמאות היו ספורות מאוד ומאופקות מאוד. וידעתי שהיא אוהבת,
ידעתי שהיא רוצה לחבק אבל משהו החזיק את החבל טיפה מחוץ להישג
היד.
בשנת הסיום שלנו כל אחת מהתלמידות התבקשה להציג תערוכה, עבדתי
קשה. החלפתי נושאים
באמצע קרעתי עבודות לגזרים. שרפתי, צעקתי, הקזתי דם בשביל
התערוכה הזו, הוצאתי את כל מה שיכולתי, קראתי לה אוטיזם.
הסברתי בקטלוג במילים יפות איך התערוכה משקפת את חוסר היכולת
שלי לתקשר.
לומר מה באמת כואב לי. חוסר היכולת שלי להסביר כי עולם המושגים
שלי כל כך סובייקטיבי,
שאף אחד לא מבין, לא מדברים באותה השפה, התערוכה באמת כאבה. גם
למי שהתבונן בה, וגם לי.
מילים על מילים כתובות אחת על השנייה. לא היה ניתן לקרוא אותן.
את כל הכאב שלי, שכתבתי ימים ושבועות. ועדיין לא הבנתם, אימא
שלי באה אלי בערב הפתיחה לאחר שהיא ואבא שלי הלכו להתבונן
בתערוכה שלי, היא באה אחרי בכי. ברור לי שהיא הבינה כמה לא היה
שם אף אחד בשבילי כל השנים האלה. אבל מה עשית עם זה אימא?
והיום כבר שנה אחרי שאבא עזב היום את אומרת לי איך הוא אפילו
לא הסתכל, במי את פוגעת? בו? לא אימא. את פוגעת בי. ובדימוי
שיש לי לאבא שלי.
אני יודעת שהוא לא התבונן בתערוכה שלי פנימה, אני יודעת שלעולם
הוא לא יבין, ואני יודעת שלעולם הוא לא יהיה גאה בי על כלום.
אבל הוא עדיין אבא שלי. ואם כל כך הבנת מה ניסיתי לומר לכם
בזעקות מקפיאות הדם שלי בתערוכה הזו אז למה הכול אותו דבר? למה
כלום לא השתנה, למה אותה הביקורת חוזרת?
"אני אוהבת אותך" אימא, את נזכרת לומר לי את זה בגיל 17 חשבת
שזה יעזור? ברחתי ממך נבהלתי ממך מהמגע שלך שפתאום צץ חזרה.
אותו לא הרגשתי מגיל 3. עכשיו את נזכרת ללכלך על אבא שלי
בפני?
אחרי ששנים הוא היה צועק, שנים לא מרוצה מכלום, ואת לא עשית
כלום בקשר לזה.לא באת לרכך את המכה, לא באת לומר לי מילים
טובות שיסתרו את אמירותיו.
אני יודעת שהוא שאף שאהיה תמיד יותר טובה. תמיד אשתפר מהנקודה
שאני נמצאת בה.
הוא אטום הוא אוטיסט רגשית אבל הוא אבא שלי. ואני צריכה לקבל
אותו, ואני אוהבת אותו.
והוא לא אמר לי מעולם שהוא אוהב אותי, אף פעם בחיים. אני לא
באמת בטוחה לצערי שהוא אוהב אותי. אני אפילו בטוחה שהוא לא
אוהב  אותי כמו את אחותי. אבל אני בכל זאת הבת שלו והוא בכל
זאת האבא שלי אז עכשיו? אחרי כל השנים בהן נאבקתי איתו עד זוב
דם על שטויות, רק עכשיו את נזכרת לומר שהוא טעה בכל? את יודעת
מה את עושה אימא? את לא  אוטיסטית כמוהו, את מודעת לעולם
מסביבך.
ועדיין לא עשית כלום. רק מרעילה אותי עוד ועוד נגדו ומה שאת לא
מבינה זה שאת לא מרעילה אותי נגדו את מרעילה אותי נגדך הרעל
שאת מגישה לי בכוס, את זו ששותה אותה לא אני. ואני אוהבת אותך
אבל את לא יכולה לצפות שאחרי שנים שלא הכרתי כמעט את המגע שלך
תבואי ותחבקי ותגעי ואני אתמודד עם זה. אני פוחדת מזה, אני
נבהלת מכל נגיעה קטנה שלך, אני יודעת שכוונתך טובה, אבל מה
לעשות,
איחרת את הזמן הנכון ועכשיו ייקחו הרבה יותר שנים למזער את
הנזק שנעשה.
התפתחתי רגשית לבדי וזה לא טבעי. והיכולת שלי לקבל אהבה או
מחמאות היא לא גדולה עד היום,
גם אחרי עבודה קשה מאוד מצידי על עצמי. מקבלת מחמאות ונבוכה,
לא יודעת מה לעשות איתן לא בוטחת בכוונותיו של האדם הנותן לי
אותן, לעולם. ואהבה? אהבה זה סיפור מסובך לי. לא רק בגלל אבא,
והיחס הכללי שלי לגברים בעקבותיו. גם בגלל שהמגע הזה הלא מיני
בשום צורה צורם לי, מוזר לי, קשה לי לקבל אותו. ועוד יותר קשה
לי לתת אותו ואני מתאמצת מלמדת את עצמי מחדש דברים שרובנו
לומדים בגילאי ינקות 3-4 אולי חמש ומשם זה ממשיך לתמיד המגע
הזה, יש את השיר הזה: "ואין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא ואין
בעולם דאגה כמו דאגה של אימא ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו
אימא כמו אימא שלך"
ותמיד אני בוכה בשיר הזה כי אני יודעת שזה נכון אני יודעת כמה
את אוהבת אותי.
יעל היא הבת של אבא ואני הבת שלך. נוראית ההפרדה הזו ונוראי
שלכל אחד מכם יש ילד מועדף.
אבל זו המציאות ואני יודעת כמה את אוהבת אותי ולא רק בגלל שאני
הבת שלך גם בגלל מי שאני והלוואי שהיה לי מטה של קסם לתקן את
העבר בזאפ אחד. שאוכל לקבל ממך את מה שאת מנסה לתת לי.
עכשיו מאוחר, אני עובדת על זה.
אבא,  לא שמעתי ממך מילה טובה. וכשכן שמעתי היא לא הייתה קשורה
למציאות. כשציירתי אותך בגיל 6 עם אוזניים גדולות ושיניים
חדות.  אימא נבהלה וניסתה להראות לך אולי אתה לא נותן מספיק
תשומת לב לילדה. 10 שנים אחר כך אמרת כמה זה ציור יפה, ושכחת
בכלל שזה אתה האיש המפחיד, מעולם לא פגעת בי. לא בצורה אקטיבית
לפחות, אבל הדבר שהכי הורס אותי הוא שמעולם לא היית גאה בי.
מעולם לא אמרת לי שאתה חושב שעשיתי עבודה טובה במשהו. מעולם לא
אמרת שאני יפה או חכמה או מוכשרת במשהו ולו הכי קטן. אני לא
מסוגלת לקבוע כיום אם אתה אוהב אותי. וזה נורא כי בראש אני
בטוחה שאתה אוהב אותי. אני הרי הבת שלך. איך אפשר לא לאהוב את
הילדים של עצמך?
והלב אומר לי שלא, ללב כואב לראות אותך. כל פעם שאתה מחזיר
אותי הביתה ומחבק לפני שאתה נוסע. אני תוהה למה רק כשעזבת את
הבית ואת אימא ואותי, התחלת לחבק? למה כשעזבת אותנו לא עזבת גם
את יעל? למה נשארת איתה בדיוק אותו הדבר? למה חשוב לך הקשר
איתה יותר מהקשר איתי?
אני זקוקה לך כל כך. אני כל כך צריכה שתתקן לי את כל העבר.
שתראה לי שאבא שלי אוהב אותי וגאה בי, שאני שווה משהו בעינייך.
כל הגברים שיצאתי איתם התחמקו מאחריות התעלמו מרגשות שלא נעים
לחשוב עליהם נהיו אטומים כשנוח. בדיוק כמוך, יש פה תבנית נוראה
שבה אני מנסה לתקן דרכם את הבעיות שלי והחששות שלי איתך. ואני
רוצה לשבור אותה אבא, בבקשה תעזור לי לשבור אותה.
וכשהייתי בגיל ההתבגרות כל מה שיכולת לעשות זה לצעוק ולהאשים
אותי. כשיעל הייתה בכיתה יא היא הלכה לגור אצל סבתא. ברחה
מהבעיות, שיקרה לכם. ואני לא ברחתי אני עמדתי מולכם והתוודיתי
במה שעשיתי, ועמדתי מאחורי המעשים שלי. למה לא צעקת על יעל?
למה היא שברחה, קיבלה את האהבה שלך ואני שעמדתי להתמודד מולך,
לתת לך תשובות לשאלות, וטיעונים להאשמות אני שידעתי לומר סליחה
כשצריך, אבל גם ידעתי לעמוד על העקרונות שלי כשזה היה חשוב לי,
למה אני לא זכיתי לאהבה שלך?
אם הייתה לך תשובה, הייתי מקבלת אותה לא משנה מה היא. גם אם
אני באמת פחות טובה, רק לדעת בוודאות, רק לא לחיות בחוסר ההבנה
הזה, ואני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אבל למה מעולם לא
קיבלתי סימנים חזרה?
אני כל כך עסוקה בלשאול כל כך הרבה שאלות, וסביר שלא אקבל
תשובות עד שלא יהיה לי האומץ להתעמת ולשאול, זה לא רק אתה. זה
בעיקר לשאול את עצמי וגם לשאול את אימא ואת יעל ואותך אבא, ואת
המורה שלי לאמנות שפעם אמרה לי ש"לא משנה איך ההורים שלנו
מחנכים אותנו וכמה שהם ירצו את הטוב בשבילנו עדיין הם יהיו אלה
שיתסבכו את האישיות שלנו הכי הרבה", אני בטוחה שהיא צדקה אני
רק לא בטוחה אם זה בר תיקון או לא.
ואת החברים, ואת כל מי שנתן לי ביקורת.  וזה כאב לי.
ואת כל מי שנתן לי מחמאות ולא האמנתי לכנות שבו.
ואת כל מי שאהב אותי ולא ידע איך להתמודד איתי.
ואת כל מי שאהב אותי  וניסה להוציא אותי מהגולם.
ושהפרפר הזה יצא כבר החוצה לעוף,
אבל פרפרים מתים כשנוגעים בהם
אז מה הטעם לצאת מהגולם?
כמה רגעים ספורים של חופש וחסד? אולי.