נשאתי אותה בזרועותיי. גופה היה קל, אבל הצפידות של אבריה
הקשתה עלי את ההעברה מהמיטה אל הכסא. אצבעותיה, נוקשות
ומעוקלות משיגרון, נאחזו בכתפי בכוח, והיה עלי לשחרר אותן כדי
להושיב אותה בדיוק במרכז החור המוארך שבכסא. למרות שמיהרתי,
טיפות צהבהבות סימנו את המסלול מהמיטה אל השירותים. גלגלתי את
הכסא מעל האסלה, והמתנתי עד שהטפטוף יסתיים. ראשה שוב צנח,
ואני הנחתי לה להישען על ירכי, נוגעת בזהירות בשיער הדליל שעוד
נותר על קרקפתה. יכולתי לחוש את הרעידות הבלתי פוסקות שעינו את
גופה. פרקינסון ארור.
כשיצאתי, יואבי עמד ליד המיטה, מביט בכתמים על הרצפה בשאט נפש.
"את חייבת לעשות את זה? כולן כאן עם חיתול, רק את לוקחת אותה
הלוך-חזור לשירותים. די כבר לשחק את פלורנס נייטינגייל."
הוא לא זע ממקומו כשהרמתי את הגוף המכווץ והרועד חזרה אל
המיטה.
"ואל תצפי ממני ללכת ולנקות את הטינופת." הרים את קולו.
יואבי. כל כך צפוי. לקחתי את הסחבה וניקיתי את הרצפה כמיטב
יכולתי. עוד מעט תיכנס המנקה ותמרח את הנותר על פני שאר החדר.
גם כך צחנת השתן והתרופות אופפת את החדר.
"מה אומרים הרופאים?" הוא שאל, נשען על הקיר ועל פניו הבעה
אטומה.
משכתי בכתפי. "אבא היה כאן בזמן ביקור-רופאים, לא אני."
"והממזר הזקן לא חשב לעדכן אותך, אה?"
גררתי אותו אחרי אל המרפסת.
"לא כל החולות בחדר צריכות לשמוע אותך פותח את הפה שלך." אמרתי
בחריפות. "תשמור עליו ליד אנשים אחרים!"
יואבי צחק. "הממזר הזקן!" חזר בקול רם. כמה מהמבקרים שישבו
במרפסת הפנו אלינו את מבטם. "קח סיגריה ותשתוק!" אמרתי לו
והצתתי לעצמי.
יואבי עיווה את פניו ולקח אחת. הוא היה גבוה ממני בראש, אבל
עדיין התנהג כמו אחי הקטן, כאילו לא מלאו לו כמעט שלושים.
שיערו הבהיר היה שופע, ונראה שההתקרחות של אבא דילגה עליו.
"איזה ילד יפה!" הייתה דודה לאה נאנחת. "לא חבל? כל היופי של
המשפחה עבר דווקא אליו. והיא-" הייתה רומזת לעברי. "יצאה כזו
עכברה." ואבא היה מניד את ראשו בהסכמה. "אולי עונש משמיים, מי
יודע?" הייתה דודה לאה מוסיפה למונולוג הקבוע. אבא היה לוגם
מכוס התה שבידו, מכחכח, ומהנהן שוב. הם מעולם לא הביטו בי
כשדיברו. ילדים לא אמורים להקשיב לשיחת מבוגרים, על אחת כמה
וכמה ילדה כמוני.

"המצב שלה לא טוב." אמרתי ליואבי בשקט. "ראיתי את גיליון
התרופות. הם הגדילו את כמות המורפיום."
הוא לא ענה. "תגיד כבר משהו" אמרתי בכעס. "בשביל מה באת
בכלל?"
"לא כל יום אימא שלי גוססת." ענה בקרירות.
הבטתי בה מבעד לדלת הזכוכית. מהגוף הגדול לא נותר כמעט דבר.
"היא כל הזמן רוצה שאני אקח אותה בכסא אל השרותים." אמרתי
בשקט. "זה הדבר היחיד שהיא מבקשת."
"לא על הכסא הזה היא מדברת, מירי. היא רוצה לדבר אתך על הכסא
ההוא".
אבחת כאב זינקה מהצלקת וחצתה את כל גופי. אני התקפלתי, אוחזת
בזרוע ימין. יואבי גחן לעברי בהבעת דאגה. "את עייפה מדי, כל
הזמן כאן בבית החולים. תלכי קצת הביתה. אני אשאר כאן עד שהממזר
הזקן יגיע."
"תפסיק לקרוא לו ככה!" נשפתי לתוך פניו.
"אלופת העולם בהכחשות. זה מה שאת. תפתחי את העיניים שלך. הוא
לא מדבר אתך כבר עשרים שנה, ואת עדיין מתחנפת ומחכה למלה טובה
ממנו. בחיים זה לא יגיע."
נשענתי על הקיר, נאבקת בכאב העז שהקרין מהצלקת. יואבי הדפוק
הזה. חייב לנפנף באמירה הזו בכל פגישה בינינו. לא מניח לי
לשכוח את מה שאני חייבת לשכוח. את היום הארור ההוא.
"לך לשבת לידה. יש לה כמה רגעים של צלילות מדי פעם. לא יהיו
עוד הרבה כאלה." אמרתי ליואבי בעייפות. רציתי להישאר לבד. לא
היה לי כוח להערות הבוטות שלו.

הוא צדק בדבר אחד - מאז אותו יום אבא לא דיבר אתי. ליתר דיוק -
הוא פנה אלי, אבל רק כדי להטיח בי את אשמתי. לפעמים הוא היה
עושה את זה בעקיפין דרך השיחות עם דודה לאה: מספר שוב ושוב איך
הילדה המופרעת הביאה את אימא שלה לאשפוז של שנה שלמה בבית
החולים. דודה לאה הייתה מנידה את ראשה בצער, ומוסיפה הערות על
ילדות מפונקות, ועל כמה רוע יכול להיות בתוך ילדה אחת. אני.

גם אימא חשבה כך. "את רעה," היא הייתה כל הזמן אומרת לי. "נחש
ארסי. חתיכת זבל אמיתי. זה מה שאת. הכיעור שלך זה עונש
מהשמיים."
בגיל שלוש עשרה כבר הייתי מספיק מהירה כדי לברוח מפניה אל תוך
השירותים, לנעול את הדלת ולחמוק החוצה דרך החלון הקטן. שתי
הקומות לא הפחידו אותי, והחלקתי במיומנות על הצינור החלוד. אחר
כך הייתי יושבת מתחת לחדר המדרגות ומחכה שאבא יחזור מהעבודה.
לידו היא התנהגה אחרת. כמעט כמו האמהות של החברות שלי.
"מירי שוב נעלה את השירותים ויצאה מהחלון" אמרה אימא בקול
מאופק, כשישבנו לארוחת הערב. "אני כבר לא יודעת מה לעשות עם
הילדה הזאת."
אבא הרים את ראשו מעל העיתון. "זה נכון, מירי?" שאל בקול
חמור.
"היא גם אמרה לאימא שהיא שונאת אותה", התערב יואבי בשיחה. אחר
כך צחק והוציא לי לשון.
אבא סגר את העיתון בחבטה וקם על רגליו. "לכי מיד אל החדר שלך,
ואל תצאי ממנו עד מחר בבוקר!" אמר בקול קר. קמתי באיטיות.
הייתי רעבה אחרי השעות בהן רבצתי מתחת למדרגות. הבטתי בו
בתחינה. פעם קראתי שיש אנשים שיודעים לקרוא מחשבות. לפעמים
קיוויתי שגם אבא שלי מסוגל לזה. ניסיתי לשדר אליו מחשבות בכל
הכוח שיכולתי. צרחתי לו מחשבות שאני מפחדת ממנה פחד מוות.
צרחתי כל כך חזק שהבטן כאבה והראש התפוצץ. אבל זה שוב לא עבד.
הוא הביט בי במבט זועם ושלח אותי לחדר.
בלילה התגנבתי למיטה של יואבי וצבטתי אותו בכל הכוח. הוא
התעורר בבכי, ואימא נכנסה לחדר בבהלה. "את מפלצת מרושעת."
סיננה לעברי, "את עוד תלמדי להיות בנאדם. מחר כבר תראי מה
זה."
למחרת לא חזרתי הביתה מבית הספר. שוטטתי ברחובות מספר שעות עד
שהרעב הכריע אותי. התגנבתי הביתה על קצות האצבעות. לפעמים אימא
ישנה כל היום, והתעוררה רק כאשר אבא חזר. הבית היה שקט, ואני
פתחתי את המקרר ולקחתי לעצמי נתח נקניק.
"הנה את!" היא אמרה ואני קפצתי ממקומי בבעתה. "כל היום השתגעתי
מדאגה, ואת עומדת וזוללת כמו חזירה. איפה היית?"
שתקתי.
"שאלתי איפה היית, חזירה מטומטמת שכמוך. תעני לי!"
שתקתי. דחפתי את הנקניק אל כיס המכנסיים. הייתי זקוקה לשתי
הידיים כדי להימלט, אבל רציתי גם לאכול.
עיניה נפערו ונימי דם הציפו אותן. שני כתמים אדומים החלו
מתפשטים מצווארה לעבר פניה. ידעתי שעכשיו המצב מסוכן, והייתי
מוכנה להימלט גם במחיר הנקניק. השלכתי אותו על הרצפה בתקווה
שהיא תתכופף כדי להרים אותו, ואני אוכל לזחול מתחת לשולחן אל
עבר הפתח של המטבח. כשהגעתי לצדו השני של השולחן היא כבר
המתינה שם ואחזה בשיערי.
"אני כבר יראה לך מה זה להיות בנאדם, נחש שכמוך".
ידעתי מה צפוי עכשיו. כיווצתי את כל השרירים והמתנתי. קיוויתי
שהפעם תסתפק במכה אחת בלבד ותניח לי. נשכתי את שפתי כשהמהלומות
נחתו שוב ושוב. כבר הייתה לי תפילה מוכנה. "אלוהים, אלוהים,
תעשה שאימא תמות עכשיו. בבקשה אלוהים. תעשה שאימא תמות." כל
עוד התפללתי, יכולתי לא לבכות. ידעתי שהיא מחכה שאתחיל לבכות
או להתחנן, אבל אז היא הייתה מנצחת. בזכות התפילות שלי אני
ניצחתי רוב הזמן.
כשהרפתה, התגלגלתי וזינקתי לעבר השירותים. "הלוואי שתמותי!"
צרחתי בכל הכוח, ואחזתי בידית הדלת.

יואבי יצא שוב אל המרפסת. "תפסיקי כבר לעשן," נזף בי. "את
תחסלי את עצמך עם הסיגריות האלה, אם לא תיהרגי קודם בנהיגה
המטורפת שלך, כמובן." הוא חיבק אותי, והשליך את הסיגריה הבוערת
מעבר למעקה.
עמדנו שם כמה דקות, נאחזים זה בזו. אחר כך נחלצתי מזרועותיו
ונכנסתי אל החדר. הצחנה שוב הלמה בי, תמיד לקח לי כמה דקות
להתרגל לריח הזה. כיסיתי אותה בשמיכה עד צווארה. יד אחת שהייתה
מונחת על השמיכה נעה רפות, ואני אחזתי בה. היא לחצה עד שגחנתי
לעברה. סנטרה רטט בהתקף נוסף של רעידות, ועיניה נפקחו לכדי סדק
צר. סססססססס היא אמרה במאמץ, ורוק החל ניגר בצדי הפה הפעור.
אחר כך סנטרה  נשמט, והיא שקעה שוב בשינה.
יואבי נגע בכתפי. "אין טעם לעמוד כאן" אמר חרש. "בואי נצא."
"היא מנסה לומר משהו. אני יודעת." אמרתי ביאוש.
"כן," אולי לבקש סליחה" הפטיר במרירות. "זה כבר לא יעזור,
נכון?"
ניסיתי לבלוע את הגוש שהיה תקוע בגרוני. יואבי אחז בידי והביט
לתוך עיניי. "היא דפקה עלייך את הכסא שוב ושוב עד שהתפרק. את
לא זוכרת? כמו משוגעת היא דפקה אותו עלייך. טוב, היא באמת
מטורפת. לא סתם אשפזו אותה אחר כך בבית משוגעים לשנה שלמה."
הוא הזדקף והביט בדמות המצומקת שבמיטה. "ודודה לאה, מטורפת כמו
האחות שלה, יחד עם הממזר הזקן אמרו לי כל הזמן שאת אשמה. הם
אמרו שאת שיגעת את אימא, ובגללך היו צריכים להכניס אותה לבית
חולים. אבל אני ידעתי שזה בגללי. רק בגלל שהייתי בשירותים ולא
יכולת לברוח, היא דפקה לך את הכסא בראש. לא סיפרתי לאף אחד. כל
השנים האלה שהתגלגלתי בפנימיות הייתי בטוח שאני האשם."
אחזתי בידו בתחינה. "אתה חייב לסלוח לה, יואבי. עוד מעט היא
היא היא..." הנעתי את ראשי בניסיון להגיד את המלה האיומה. לא
יכולתי לספר לו על התפילות שלי. מי היה מאמין שאחרי כל כך הרבה
שנים אלוהים יקשיב לתפילות של ילדה קטנה וטיפשה?