עמדתי על יד המרפסת בה אנו תולים את הכביסה והבטתי אל המגבות
שנחות על החבלים - מתייבשות להן בקרני שמש אחרונות של חודש
נובמבר.
מאחוריי נשימות שאני מכירה ואוהבת, מתקרבות אל אוזניי, מתנשמות
על צווארי.
ידיים מלטפות את מותניי ומפשילות את מכנסי הטריינינג השחורות
מגופי הלבנבן.
מרגישה באחוריי את ידיך, איברך מזדקר במלוא גודלו, מגשש אל
המקום החמים והרטוב שנמצא בין רגליי.
מסתכלת אל הרחוב, מכונית תכלכלה עוברת מתחת למרפסת בה אנו
תולים כביסה וממשיכה בדרכה.
וגם אני, ממשיכה אל הנגיעות, מתנשפת בכבדות כשאתה ממשיך לגשש -
משגע אותי במגע גופך העירום כולו.
השכן מראה סימני חיים - משתעל בשירותים בדירתו שכל כך קרובה
למרפסת בה אתה ממלא אותי בך.
אני לא מסתובבת אליך, אני מסתכלת אל הרחוב השקט, כבר לא עוברות
בו מכוניות ובתוכי מתחוללת אוטוסטראדה של רגשות וריגושים.
נאנקת בשקט, נאנחת ומתמכרת להרגשת ה"יש" שבתוכי.
מגביר את הקצב ואני שורטת את הקירות החיצוניים של הבית, אוחזת
במסילת התריס רק כדי לא לצרוח את שמך לרחוב ולהפר את השקט הזה
של יום שבת.
אתה משתף אותי בכל כולך, אני מרגישה אותך בי כאילו אנחנו אחד
ולא שניים.
ממשיך להתנועע כאילו אין דבר אחר שיותר נכון לעשות ממנו ובאחת
אנחנו גומרים בעמידה ממושכת מול המגבות שמונחות לייבוש על חבלי
הכביסה.