26.1.04
נכתב על אחד מהמראות היותר מרגשים שראיתי בחיים שלי.
ילדונת, אני גאה בך!

היא צועדת שם עם מיליון שכבות עליה, צועדת שם קפואה, רעבה ועם
עיניים נפוחות, אדומות. היא לא מתייחסת לקור המטורף, לרוח
החזקה שנושבת לה הישר לפנים, ולא מתיחסת להתכווצויות המציקות
של הבטן שלה שלא קיבלה אוכל כבר כמה שעות טובות, החשיבות של כל
זה קטנה עד כדי 0 לעומת מה שהיא רואה, מה שהיא מרגישה.
היא צועדת שם עם כל האיפור מרוח לה על הפנים, היא שומעת,
מריחה, מרגישה, בוכה...
בוכה בדמעות טהורות. בדמעות הכי טהורות שיש לאדם בכל מאגר
הדמעות שלו.
היא בוכה, אך לא על עצמה, לא על החברים, ממש לא...
היא בוכה על כל אותם האנשים שחייהם נלקחו מהם באכזריות לא
אנושית, בוכה על כל אותם הכאבים, הצלקות, המוות שנגרמו לא רק
לששת מיליון ההרוגים אלא גם לניצולים, היא בוכה... בוכה על
גורלם האכזר של כל אותם האנשים שהיא מעולם לא שמעה את שמותיהם,
לא ראתה את מראם, לא הכירה אותם ולא כלום, אבל בכל-זאת היא
בוכה, בוכה עליהם, בוכה בדמעות טהורות וזכות, כי דמעות על
אנשים שמעולם לא הכרת, ודמעות על היום הארור ההוא שבו הוא עלה
לשלטון, ודמעות על עוצמת השנאה שיש בבנאדם, כן כן,
ב-נ-א-ד-ם, דמעות על כל אלה יכולות להיות רק דמעות טהורות.
דמעות אמיתיות, דמעות של כאב אמיתי, דמעות שבאות מהמקום הכי
אמיתי שיש בנפש האדם, דמעות שרוצות להבין ולו מאית מכל מה
שקרה, דמעות מלוחות מתמיד, טהורות מתמיד.
את רואה אותה ככה, בסערת רגשות שפרצה את החומה והתפרצה החוצה,
והלב לא יכול שלא לצבוט ולו טיפה על הדמעות הטהורות הללו
שזולגות לה מהעיניים במורד הלחיים.
ועכשיו הדמעות שלך, שממילא כבר זלגו לך מהעיניים, מתעצמות
מהמחזה שנגלה לעינייך - ילדה בוכיה שאפילו לא ידעה שקיימת בה
כזאת עוצמה של דמעות.
והמחזה הזה רק מחמם לך את הלב, כי הילדה הזאת היא הוכחה חיה
לכך שגם הדור הבא ידע.

היא הולכת יד ביד עם חברה, הן מגחכות על כמות השכבות שלהן, על
האוכל הלא מגוון, על כמות המזוודות שהפקצע של השכבה סחבה איתה.
ואז מגיעים לעוד מקום והחיוך פתאום נמחק לה מהפנים, והיא עוטה
על עצמה הבעה רצינית, מנקה את הראש מכל מחשבה שהיא, ממקדת את
מבטה לאיזו נקודה בלתי נראית ומקשיבה, מקשיבה לקולות של הרוח,
לקולות הדממה, לקולות ההרצאה. הכל מתערבב אצלה ביחד ועושה לה
הרגשה מגעילה בפנים, אבל היא לא נכנעת לה, היא ממשיכה לעמוד שם
בגאווה, וההרגשה המגעילה רק מתחזקת כי עכשיו היא גם נגעלת
מעצמה על זה ש-10 דקות לפני זה היא צחקה וקיטרה על שטויות עם
חברה שלה כשבעצם היא ילדה מאושרת שלא יודעת מחסור. פתאום היא
מתחילה ללכת, מין דחף פנימי שכזה דוחף אותה ללכת, והיא הולכת.
היא הולכת ונעמדת צמוד צמוד לנושא השיחה, מורידה בעדינות
מכתפיה את התיק ומוציאה ממנו לאט-לאט, בחולמניות שכזאת, נר
נשמה. מכיס המעיל היא מוציאה את המצית שלה, מדליקה את הנר
ונשארת עומדת שם, בוכה.
בלב היא צועקת "למה אלוהים, למה?", היא כל-כך מבולבלת, כל-כך
מתוסכלת, כל-כך לא מבינה, אבל העיניים שלה... עדיין ממוקדות
באותה הנקודה הלא קיימת, הן חסרות הבעה, חסרות כל רגש, הן רק
בוהות, חודרות במבטן את העצים, את הענפים. ואז, פתאום משום
מקום היא נשברת, בוכה...
בוכה מהתסכול, מהפחד, מהסיפורים שצורמים לה, מהרצון להחזיר כל
אחד ואחד מהם לחיים, והדמעות זולגות ומרטיבות כל נקודה ונקודה
בפניה, הן זורמות בזרם שאי-אפשר לעצור בעדו.
ואת, את שרואה אותה מהצד, את שגם הפנים שלך מלאות בדמעות גם
הן, פתאום את מתפרצת בבכי עצום שכזה, כי היא כל-כך ריגשה אותך
בדמעות הטהורות האלה שלה, בדמעות שלה על 600 ילדים תמימים שלא
זכו לקבורה הולמת אלא נזרקו לאיזה קבר אחים, ועל משפחות שלמות
שנהרסו, ועל המשפחה שלה שנספתה, והיא בוכה בשם אימא שלה שלא
נמצאת לצידה ברגעים אלו, ואת מסתכלת עליה מהצד והלב שלך שממילא
כבר גועש בתוכך מתחיל לגעוש עוד יותר, ממש כמו הר געש שעומד
להתפוצץ בכל שניה. את מסתכלת עליה ואת מבינה כמה עוצמה יש בה,
כמה עוצמה יש בדמעות האלו, בדמעות שבוכות על אנשים שהיא מעולם
לא הכירה, על חיים שנלקחו מאנשים שאפילו את שמותיהם היא בחיים
לא שמעה, ואת מסתכלת עליה, על אותה ילדה שלפני כל המסע הזה
נורא כעסת עליה, שהיית כל-כך מרוחקת ממנה, והלב לא יכול שלא
להישבר ממראה אותן הדמעות, ממראה הדמעות הכי אמיתיות, הכי
טהורות וזכות שראית בחיים שלך. ופתאום כל הכעסים נעלמים, הכל
נעלם, נשארת רק ההערכה כלפיה, כבוד, גאווה, על זה שמשהו שקרה
כל-כך מזמן ושלא פגע בה ישירות יכול כל-כך לרגש בנאדם. רק
בנאדם מיוחד יכול להרגיש כאב כה עצום כלפי משהו שלא קרה לו
ישירות.
את רואה אותה מהצד, אבל את לא ניגשת אליה, כי זה פשוט לא
מתאים, לא מתאים וזהו... אבל היא יודעת שאת עומדת שם לצידה,
שאת מחבקת אותה במבט שלך, שאת תומכת בה, שאת גאה בה.
וברגע שאת רואה את המחזה הזה מול עינייך את נושמת לרווחה, כי
את יודעת
שאנחנו נזכור, נזכור ולעולם לא נשכח!
נזכור ונעביר לדורות הבאים,
את מה שעברו אותם האנשים.
אנחנו נזכור, נזכור ולעולם לא נשכח!