זה פשוט כי לא ניצלתי את זה. בכל פעם שהייתה לי הזדמנות לשנות,
שיניתי.
לקחתי את הצ'אנס והיה לי טוב, אולי יותר מפעם ואולי פחות, אבל
לא ניצלתי גם את זה.
עברתי, ספגתי ופגשתי, אבל גם את זה לא ניצלתי.
התנסיתי, שגם זה היה טוב, אבל אף פעם לא עצרתי וחשבתי על מה
שעברתי ועל מה שיש לי עכשיו.
צברתי תאוצה והכרתי בני אדם. את חלקם באמת הכרתי, וחלקם השני
היה כמו רקע בשבילי, עוד פרטים למירוץ של החיים. היו תקופות
ארוכות והיו קצרות יותר, אבל את כולן בסוף עברתי, כי אני
החלטתי ואני קטעתי, למרות שיכולתי להמשיך - החלטתי להתקדם כמו
מפגרת, בלי לחשוב בכלל מה יקרה ואת מי ומה אני עוזבת כשאני
מתקדמת, ואת מי אני נוטשת ואת מי אני שוכחת ולמי אני גורמת
להתגבר עליי, על הנוכחות שלי, ועל האהבה שנתתי.
עכשיו אני חושבת, אבל זה לא עוזר כי עכשיו אני רק יכולה לחשוב
אבל אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה,
עכשיו אני רק יכולה להבין שעשיתי טעות שנטשתי, שנכנעתי לסקרנות
שלי, לכמיהה לעוד, שהרשיתי לעצמי להתקשם ולעקור את השורשים שלי
מהמקום בו ניטעו ועכשיו אני רק רוצה לא להישאר פה, בתקופה
הזאת, כי עכשיו לא טוב לי ואני לא שמחה, ושום שורשים לא ניטעו
באדמה.
אני רוצה להתקדם ורוצה לעזוב את מה שלא התחלתי כדי שרק יהיה לי
טוב.
בסוף אני בטוח אצטער, בסוף יהיה לי עוד יותר רע עוד יותר עצוב
אבל אז אני בטח אהיה כבר שקועה, עמוק עמוק בתוך האדמה.