היא רצתה שאני אכתוב עלייה באחד הסיפורים שלי, שהיא תדע, שכולם
ידעו בפומבי כמו הצהרה שאני קוראת- שאיכפת לי ממנה. האמת היא
שהיא הייתה מוזכרת ברבים מהסיפורים שלי, והיא נתנה לי אינסוף
רעיונות אבל היא כמובן לא ידעה את זה.
היה לי קשה להצביע על אותה נקודה, על אותן מילים שכתבתי עלייה
ולהראות לה ולפתוח את עצמי ולהגיד "הנה, זה - זה עלייך" לא
רציתי שהיא תראה שאני קטנונית, שהיא תחשוב שאני אולי צרת
אופקים או בעלת דעות מיושנות, לא רציתי שהיא תקרא את זה - לא
רציתי שהיא תקרא אותי.
הכאיב לי שהיא קראה אותי, ולא רק שהיא קראה אותי, כל אחד שידע
יותר מידי, כל אחד שהבין יותר מידי הכאיב לי. לא רציתי את
ההבנה, והידע שיהיו לאנשים עליי - רציתי שהם יאהבו אותי כמו
שאני נראית להם בעיניהם החשוכות, כמו שאני רוצה שיראו אותי, לא
רציתי שיבינו, אני הבנתי מספיק לבד.
אני חושבת שהיא שנאה שכתבתי בגלל שלא כתבתי עלייה, כל כמה זמן
אמרתי לה "רוצה לשמוע כמה סיפורים?"
והיא הנהנה ואני הקראתי. לא ציפיתי לתגובות מופלאות כי לאף אחד
לא היו כאלה אבל הציפייה לזה שהיא תשאל אם כתבתי עלייה, עשתה
לי רע. לא ידעתי מה לענות לה אז עיינתי בדף הסיפורים מחפשת
תשובה שתעזור לי באורח פלא לפתור בקלות את כל העניין, כמובן
שהתשובה לא הייתה בין הדפים אלא אצלי, איתי, כל הזמן.

היא רצתה למצוא עדות כתובה לזה שאיכפת לי, ואני לא ידעתי אם זה
שאני לא אומרת לה שכן כתבתי הייתה הבעיה או עצם הבקשה שלה זאת
הבעיה. זה לא שלא היה לי איכפת, ההפך הוא הנכון אבל מלכתחילה
פחדתי להגיד לה את האמת בפרצוף. אמת שהכאיבה לי, תכאיב גם לה.
אמת שיושבת לה מול הפנים ומראה לה את עצמה כפי שאני רואה
אותה.
השתנקתי, התפתלתי, ניסיתי, רציתי להראות לה את אהבתי, בדרכי
שלי והיא חשבה שלי לא איכפת.
פתאום חשבתי שלכתוב עלייה סיפור יכול להיות רעיון גדול, אז
כתבתי עלייה סיפור, סיפור שלם - רק עלייה. 21 יום עבדתי עליו,
וביום העשרים ושניים סיימתי אותו. באותו היום היא לא שאלה אותי
אם כתבתי עלייה, ואני חשבתי שהיא ירדה מהעניין אבל זה לא היה
רק זה.
היא החליטה שמספיק לה ושהיא לא רוצה לקרוא יותר את הסיפורים
שלי ואני לא התנגדתי, לא לחמתי ולא הצטדקתי למען הסיפור שלי,
למען אותם 21 יום, כי בסך הכל לא כלכך רציתי שהיא תקרא אותי,
לא רציתי להביא לה את זה ולומר לה "הנה, קחי, זה - זה עלייך".

אבל אני בכל זאת מקווה שתביני שזה - זה עלייך.