המוח מדבר והידיים מקלידות. אלוהים, כמה שטויות יוצאות ככה,
ובכזו קלות.
כמו סיפורים של אתגר קרת, כאלה בלי שום בסיס או היגיון, שמשום
מה נחשבים לגאונות צרופה.
לפעמים יש דברים שצריך לשחרר. דברים שלפעמים נראים מיותרים
חבללזמן. מהדברים האלה שצפים ועולים בדקות האלה של הבדידות,
כשיושבים מול המסך ומרגישים ממש לבד, בלי שום קשר לכמות
ההודעות באייסיקיו.
ואחר כך יבואו אנשים שמחפשים ליפות את העולם עם הוורוד
והנצנצים והשקרים והצביעות והוואנבי חיוכים וישאלו למה אני
נשמעת כל כך פסימית, ואני אענה להם שרק בשביל מונולוגים שכאלה
שווה להשאר ככה, כי אם להיות אופטימי זה לשקר לעצמי אני מעדיפה
לראות את העולם כמו שהוא, כי כשהעולם כולו ורוד אין לאן לשאוף,
לא? כי הכל טוב ומושלם ונהדר ונפלא וזה לא צריך להשתנות, כי
ורוד מנצנץ זה יופי טופי!
