ישבתי מול מחשב
הרגשתי צורך לכתוב
חשבתי על מילים
מקווה שיהיה רק טוב

נפלתי על רצפת הכיתה, חסר נשימה הייתי
כל הכיתה למדה ואני כמעט והתעלפתי

פתאום, הילד שאני הכי שונא בשכבה
ראה אותי יושב על ברכי נושם את נשמתי האחרונה
הסתכלתי עליו ולחשתי - עזרה

נלקחתי לרופא, חבר שלי שיצא בטעות מהכיתה
לקח אותי למרפאה כיוון שלא הייתה מרפאה
בבית הספר בו למדתי
בדק בדק בדק ובסוף שלח אותי חזרה לכיתה

ניסיתי לחזור לסדר יומי הרגיל אך פתאום כולם שמו לב אליי
קודם, לא משנה מה עשיתי אנשים לא היו מקשיבים לי
עכשיו, מספיק שאני קצת מתקשה לנשום משחררים אותי מהכיתה
אני פוחד, כי זה יוריד לי פרופיל בצבא
אך מה איכפת לי, מה שלא יקרה זה לא נורא

מאז אותו היום,
אני מרגיש כי משהו שונה קרה
פיתאום כולם רואים אותי ולא מבינים מה השתנה

לאחרונה,
פוקדות אותי התקפות כאלו כמעט כל פעם בשבוע
לאחרונה,
כאבי ראש איומים תוקפים אותי ולאחריהם גם קשיי הנשימה

כולם מצביאים עליי,
לא רואים כיצד זה מפריע, לא רואים כיצד זה משפיע
רואים רק את הילד המוזר שנופל לרצפה ונחנק כל פעם בשבוע
פיתאום אני מבחין, כי ילדה בלונדינית בכיתה,
שפעם הייתה חברה שלי, כעת- רק מסתכלת עליי ומסיתה את ראשה
אני מרגיש כי לכולם כבר נמאס ממני,
הילד המוזר בכיתה.

נשארו לי רק ארבעה חברים, עליהם אני סומך
סומך שהם, יסתמו כשצריך
סומך של ידברו על זה עם כל הכיתה
ומקווה כל יום שזה לא יקרה בפעם הבאה

יש לי חברה, לא אדבר עליה אפילו לא מילה
יודע אני כי היא קוראת שיר זה
בו אני מוציא הכל מהנשמה
ובו לא אוציא דבר הקשור על אורלי המתוקה

דבר איני מוסיף עוד, כי יודע אני כי ילדים מהכיתה קוראים
איני מוסיף דבר, כי בכל מקרה, כשיתפרסם המונולוג הזה
כבר אשמע מילות כעס מאנשים שחושבים עצמם לחברים
אותה ילדה בלונדינית, הולכת לשנוא אותי יותר אך מה זה משנה?
זה לא שקודם היא שמה עליי
לאחר המונולוג הזה אני חושב, היא לא תענה גם כשאדבר איתה.