ישבתי על הספסל בתחנת הרכבת שלי, וחיכיתי. לא בטוחה למה או
למי, אבל משהו בתוכי התרגש. פרפר קטן, לא צבעוני במיוחד, מאלה
שפשוט עושים הרגשה חמימה של אביב בפנים, התעופף לו אי-שם בתוך
הבטן. לא יודעת כמה זמן חיכיתי כך, שעה, יום, אולי שנים, פשוט
חיכיתי. מדי פעם חלפה איזו רכבת, הלב החסיר פעימה, וחשבתי
שזהו, תמה ההמתנה, אני עולה על הרכבת וממשיכה הלאה, לעבר הלא
נודע, לעבר משהו חדש, מרגש, מסעיר, מיוחד, אבל בכל פעם
התאכזבתי. לפעמים הרכבת הייתה עמוסה, ולא היה מקום, לפעמים היא
הייתה ריקה מדיי. בכל פעם, החלטתי בסוף להישאר בתחנה.
הרכבת הקודמת, זאת שהביאה אותי לכאן, נראתה לי ממש טובה. אני
כבר לא זוכרת מה הרגשתי כשעליתי עליה, ואיפה זה קרה, וגם לא את
מה שקרה לי לפניה. אולי אז, כשנסעתי בה, גדל אצלי הפרפר הקטן
שבבטן, אני לא יודעת. אני זוכרת שהיא לא הייתה מושלמת, הרכבת
ההיא, אבל היה בה די נוח, וגם אם איזה קפיץ יצא מהריפוד של
המושב, הייתי מתפשרת. נסעתי בה הרבה, הרבה זמן. יום אחד רציתי
להציץ החוצה, לראות את התחנה שעצרנו בה. כנראה מישהו דחף אותי
החוצה, בדיוק בצלצול השני, כשהדלת נסגרת, ונתקעתי בחוץ. אני
זוכרת שהתגעגעתי לרכבת ההיא, אבל זה דעך, נעלם, נמוג כמו רעש
של פיצוץ בלון ביום הולדת, בהתחלה הוא ממלא את כל החדר, ואחר
כך נעלם, משאיר אחריו פחד קטנטן מפני פיצוץ נוסף. מאז נשארתי
שם, בתחנה הזאת, שעם הזמן הפכה מסתם תחנה לתחנה שלי.
אף פעם לא הייתי לבד בתחנה שלי, תמיד היו עוד אנשים, לפעמים
יותר, לפעמים פחות, אבל תמיד היו. אני מניחה שאפשר היה לצאת
מהתחנה שלי, אבל זה בטח קשה, או שסתם פחדתי, אבל בכל פעם
שחשבתי לצאת, הרגשתי איזה נים קטן ברגל, או איזה וריד ביד, והם
רמזו לי שלא כדאי. הם נקשרו לתחנה הקטנה שלי, לספסל, להתרגשות
הקבועה כשרכבת מתקרבת, אולי אפילו לאכזבות. בכל פעם שעברה
רכבת, בכל פעם שהתאכזבתי, ידעתי שאני מתקרבת יותר ויותר למה
שאני מחפשת, למטרה הלא מוגדרת שלשמה ישבתי בתחנה. אני מחכה
לרכבת המושלמת.
מדי פעם שלפתי מהתיק קופסת סיגריות, הוצאתי אחת, החזקתי אותה
עם השפתיים, כמעט נתתי לה ליפול, הרחתי אותה קצת, את הריח
החמצמץ מריר של הטבק שהתגנב לאפי. אחר כך הוצאתי את המצית שלי,
הדלקתי את הסיגריה, ונשמתי לתוכי את הרעל הנעים, מרגישה אותו
ממלא את הריאות שלי, קוצר את חיי, סופר את פעימות לבי, ונהנית
מכל רגע. בכל פעם שנשפתי החוצה את העשן הדק והעדין של הסגריה,
היה מכה בי הזיכרון שפעם, כנראה לפני שהתחיל המסע שלי ברכבות,
הייתי פשוט מוציאה סכין, שורטת את עצמי עד שראיתי שיוצאת טיפת
דם קטנטנה, מתרצה, מפסיקה, ופשוט נהנית מהכאב המתוק. סיגריות
זה רע, מזיק לבריאות, גורם לסרטן, אבל זה לא כואב, זה רעל
איטי, נעים יותר, או שפשוט נמאס לי מהמזוכיזם הזה.
אחרי שהסגריה הייתה נגמרת, הייתי פשוט ממשיכה לשבת, מחכה לרכבת
הבאה, בוחנת את האנשים. רכבות באו, נסעו, אנשים ירדו, עלו,
גילו משהו חדש, התנתקו מהעבר. היה הרבה זמן פנוי, לחשוב,
וחשבתי על הרבה דברים בזמן ההמתנה לרכבת. חשבתי על הסיבות
שגורמות לאנשים בתחנה שלי לעלות על הרכבות, למה אנשים יורדים
בתחנה שלי, איך הם יודעים שכאן צריך לרדת, ועוד כל מיני שאלות
כאלו ואחרות. אולי התחלפו כבר כמה עונות בזמן שהמתנתי, אולי
עלים נשרו, מישהו אסף אותם, ושוב צמחו עלים חדשים על העצים
שבחוץ, ירוקים כאלה, קטנים, מחייכים אל השמש. כנראה ישבתי הרבה
זמן, כי לא זכרתי כבר את התאריך, את ההרגשה של שמש חמה על
העור, את מי הכרתי, ובכמה תחנות ורכבות הייתי. ידעתי רק דבר
אחד, והוא מילא את כל קיומי: אני מחכה לרכבת שלי.

ואז, היא הגיעה. ההתרגשות המוכרת החלה לפעפע בי שוב, אך משהו
בה היה שונה הפעם, הפרפר הקטן בבטן רפרף בכנפיו בצורה מוזרה,
משהו היה שונה בתוכי, התרגשות גדולה יותר, אולי. היא התקרבה
לרציף היחיד בתחנה, עמדתי, התחלתי ללכת לכיוונה, יחד עם
ההתרגשות הציץ גם הפחד הקטן מפני אכזבה נוספת, הן רבות,
האכזבות שהיו לי עד עכשיו, הפסקתי לספור. התפללתי שזו הרכבת
שלי...
הצצתי לתוך הקרון האמצעי, הוא משקף באופן ממוצע את מצב הרכבת
כולה. הקרון היה כמעט ריק, חוץ מבחור אחד, שישב במושב צדדי
לקראת סוף הקרון. הוא הסתכל דרך החלון, זז קצת במושב, ופתאום,
לפני שהספקתי להחליט אם לעלות או לא, הוא הביט בי. לרגע שכחתי
את עצמי. היו לו עיניים עמוקות יותר מכל דבר שראיתי, יותר
מהחיים עצמם, יותר עמוקות אפילו מהמחשבה הכי עמוקה שהייתה לי
אי פעם. צלצול ראשון, הרכבת תעזוב בקרוב, אבל לא יכולתי לנתק
את מבטי ממנו. ואז ידעתי שזו הרכבת שלי, ולא היה לי איכפת אם
היא ריקה לגמרי או ששאר הקרונות דחוסים באנשים, אני עולה!
נכנסתי, עם התיק הקטן והורוד שלי תלוי ברישול על הכתף, השיער
היה קצת פרוע, הפנים בלי איפור, לא מוכנות לפגוש את העולם,
והוא המשיך להביט בי, הסיט את מבטו כל כמה שניות ושוב חזר אלי.
עמדתי מופתעת, תוהה מה עלי לעשות, לעמוד? לשבת? איפה לשבת?
לידו? קרוב? רחוק? מה לעשות? הצלצול השני נשמע, והדלת נסגרה
מאחורי. הרכבת רעדה, התחילה לנוע, ובאיבוד שיווי משקל רגעי,
נפלתי. כשהתאוששתי מההלם, מצאתי את העיניים העמוקות שלו מביטות
בי ממרחק של מספר סנטימטרים בלבד. הפרפר הקטן בבטן החל להתפרע.
הוא אחז בידי, וקול נשכח מהעבר גער בי. בוגדת, שמעתי את עצמי
צועקת אלי. בוגדת! שכחת הכל! את לא זוכרת את מה שקרה? את מי
שפעם מילא את כל קיומך המיותר? לא למדת מהטעויות? לא זוכרת מה
הבטחת לי? לא, אני לא זוכרת כלום, עניתי לעצמי בתום לב. היה
מישהו כזה פעם? מישהו שהיה הכל? למה הוא לא פה? ומה לעזאזל
הבטחתי לך? פתאום הרגשתי התכווצות בלב. ההתכווצות הזרימה דם חם
לחלקים המשותקים בגוף שלי, ויחד עם ההתעוררות הזאת, הרגשתי חור
קטן בדופן הלב שלי, במקום שפעם, נזכרתי, הייתה בו כוויה. זה מה
שנשאר מההוא שהיה פעם הכל, נכון? שאלתי את עצמי, מצפה להסבר.
מה הבטחתי לך אז? עצמי הנבוכה, שתקה. אם הוא עשה לי כוויה
כואבת, למה לי לזכור? המשכתי בחקירה. עצמי רק הביטה בי, דמעה
קטנה התגלגלה על לחיה, הלחי שלי. עדיין כואב לך שם? עצמי שאלה
בקול מבויש. לא, עניתי לה, לא כואב, פעם כאב, עכשיו כבר לא. את
בטוחה? עצמי שאלה, מתקשה להאמין, הוא היה ממש הכל, הכל היה מלא
בו, ולא כואב לך? לא, עניתי, לא כואב בכלל. חייכתי, גאה בעצמי,
שבינתיים יצאה קצת מהדיכאון והתבוננה בי בעיניים זוהרות. מה
קרה? פתאום שאל איזה קול לא מוכר שהחזיר אותי ואת עצמי
למציאות. מה? מלמלתי, לא מבינה איפה אני. את בסדר? הוא שאל,
ולעיניו כאילו נוסף עומק חדש, כזה של דאגה. אולי היא מזויפת?
עצמי לחשה לי, למה שידאג לך? טיפשה! תשתקי, לחשתי לה. זה ייגמר
אותו דבר, הם כולם אותו דבר! עצמי התעקשה. אולי לא, עניתי לה.
אבל הבטחת לא להתעסק אתם, היא גערה בי. אני לא זוכרת את זה
כבר, אמרתי לה. את בסדר? הוא שוב שאל, ועצמי נשכחה ממני. בסדר
גמור, עניתי, והוא עזר לי לקום. בואי שבי, הוא אמר לי, וישבתי.
אחרי כמה שניות, התחלנו לדבר. הוא סיפר לי שהוא היה כבר בכמה
תחנות, אבל באף אחת מהן הוא לא הרגיש שייך, תמיד הרגיש קצת
בודד. ואני סיפרתי לו מה שאני זוכרת, על התחנה שלי, על הפרפר
שלי, על האכזבות, על הרכבות. כשדיברתי הוא הביט בי, במבט חודר,
כאילו קורא אותי מבפנים. כשדיברתי על שמחה והתרגשות, העיניים
שלו נצצו, וכשדיברתי על כאב ואכזבה הן נהיו עצובות, מרוחקות.
הוא סיפר גם על האכזבות ועל הריגושים שלו, שלא היו כמו שלי,
אבל דומים. אחרי שנגמרו הסיפורים שאלתי אותו מתי הוא יורד. לא
יודע, הוא ענה לי. שאלתי אם חייבים לרדת. לא יודע, הוא שוב
אמר, מביט בי בעיניים הנפלאות האלו. הרגשתי את עצמי מתחברת
למבט הזה, כאילו כל הזיכרונות הכאובים שלה נשכחים ממנה, כל
הידיעה על דברים אחרים נמחקת, והיא מתרכזת בישות הנפלאה הזאת
שממלאת אותה מחדש בכוחות ואנרגיות חזקות שחודרות ומלטפות אפילו
את הפרפר הקטן שלי, שנרגע, ומצא לו מנוחה.
לא יודעת כמה זמן נסענו, אולי קצת, אולי הרבה, אבל דיברנו
המון, והרגשתי שאני מכירה אותו יותר טוב מאת עצמי, מה שהיה
כנראה נכון. ואז עצרנו באחת בתחנות, הדלתות נפתחות, ואנחנו
ישבנו בשקט, הבטנו אחד בשני. פתאום הוא קם, תפס את ידי, והתחיל
לרוץ החוצה, לא הבנתי מה קורה, ורצתי אחריו, בטירוף חושים
מוחלט. ירדנו מהרכבת, נכנסנו לתחנה קטנה. לא הספקתי לראות הכל,
אבל ראיתי ילדה יושבת על ספסל בצד וכמה אנשים שעברו, והביטו
בנו בתדהמה. הוא המשיך לרוץ, סוחף אותי אתו, ראיתי את היציאה
מהתחנה מתקרבת, נבהלתי, אבל הוא לא עצר, ולא נתן לי לעצור.
התקרבנו לדלת, הפרפר השתגע שם בפנים, בתוך הבטן שלי. הוא הניף
את ידו, ופרץ את הדלת, והייתי שוב בחוץ, מחוץ לעולם הרכבות,
מחוץ למסילה, לרכבת, לתחנה, מחוץ לדבר היחיד שהיה בטוח בחיי,
והשמש החמימה ליטפה אותי. האור החזק סנוור אותי, לא ראיתי
כלום, וכנראה גם הוא, כי הוא עצר. הוא חיבק אותי. אנחנו בחוץ,
ילדה, הוא אמר לי, וחיבקתי אותו בחזרה, דמעות  האושר שלי נספגו
בו, והוא חיבק אותי חזק יותר. אני נזכרת, לחשתי לו, עכשיו אני
זוכרת את השמש. הפרפר שלי הפך פתאום להיות אדום כמו אש, כחול
כמו השמיים, וירוק כמו העלים הקטנים שחייכו אתנו אל השמש.


לאלכס, ששינה את חיי מקצה אל קצה, תודה.