[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסף רוז
/
וילונות

"שיט", מסנן, "אדיוט, אתה לא יכול לבדוק קודם?". בוהה במתקן
הנושא את גליל נייר הטואלט הריק, מנסה לשמור על קור-רוח, ומחפש
גליל נוסף בחדרון הקטנטן. אני מגלה מאחורי את
גליל-מליון-הדולר-שהייתי-מוכן-לשלם-כדי-שיצוץ-בדיוק-היכן-שהוא.
אני טובע במחשבות שתובעות ממני לדעת מהיכן באתי ולהיכן אני
הולך. אני קם ומסיים את ענייני באלגנטיות, חוזר אל המיטה
שאיננה מיטתי, מנשק את האישה שאיננה אשתי (ושלא נראה לי
שאי-פעם תהיה), ומנסה להדחיק את הדבר היחיד ששייך לי בסיטואציה
הזו - המחשבות המתרוצצות.




"היום
אחרי שלקחת הכל
לא נשאר לי דבר ממך
פרט לחיבוק מנומס"
                          (אסף רוז)




החיים שלי אירוניים. רחוקים ממרירות, אבל אירוניים. משהו
שהתחיל מגיע, משהו שנגמר נפרד סופית, ואני חוזר להתחלה. אז מה
עושים עכשיו? לא חושבים, זורמים. לא לחשוב לא לחשוב לא לחשוב.

אז זרמתי שבוע, ולפני ששמתי לב כבר עברו עוד כמה שבועות.
ואנחנו לא מדברים באמת. אנחנו צוחקים, וקלילים, וכיפיים,
ונוגעים. את נוגעת בי, אני נוגע בך. מגע פיסי מתון, כמו כדי
להפגין את האדישות המתונה שלפעמים נראה שיש לי, עד שאני מבין
שזה פרפרים מה שיש לי בבטן כשאנחנו נוגעים.

מזל-טוב, אנחנו חוגגים חצי שנה. הזמן טס כשמעופפים. ועם כל מגע
נחשף בי עוד טפח של עצבות המתפרצת ללא גבול. אבל רק כשאת לא
לידי. וההתפרצויות רק מתארכות יותר ויותר, אבל תמיד בשליטה לא
מודעת. תמיד כשאת לא פה.




"תמיד זה בינתיים, ובינתיים זה עכשיו"
                                           (רונית שחר)




עוברים עוד יום-יומיים, שבוע-שבועיים, אנחנו זורמים עם החיים,
והחיים זורמים איתנו. נותנים לנו להנות מהספק ומתחושות האשליה,
אותן תחושות מהן אני מסרב לרוב לשאוב כל הנאה.
עד שאט אט מתגלים להם סדקים בסידור הזה שלנו.

לסדק הראשון קראו תומר. דווקא בחור נחמד. בן 24, לומד עיצוב
בבצלאל. רוצה לעצב עטיפות למוצרי מזון בתור קריירה. פעם הוא
הסביר לך איך זה ממלא אותו לחשוב שעשרות אלפי אנשים יקנו את
העיצובים הקטנים שלו. את התייחסת לכך כקוריוז משעשע ותו לא,
אבל זה לא הפריע לו. שום דבר לא היה מפריע לו. אף פעם. בגלל זה
אהבתי אותו, למרות שהייתי אמור לשנוא אותו. קשה לשנוא. שנאה
היא דבר קשה. ומיותר.

ועכשיו זה כבר התחיל להרגיש לא בסדר. מעולם לא היינו טובים
בתאריכים חגיגיים, אבל זה לא הפריע ליום השנה לחלוף על פנינו
כמו עובר מול זוג אנשים זרים ברחוב אורבני מנוכר. עדיין לא
העזתי להגיד לך את כל מה שעבר לי בראש, ואת לא שאלת. מין מרווח
נשימה נוח, אותו דאגנו להשקות ולטפח כמו היה גדר חיה בין שני
בניינים שכנים. ואני בשיפוצים, עטוף בפיגומייך, עטוי וילונות
לכבודך, תוהה אם לא הגיע הזמן להחליפם בבד פחות אטום, או לכל
הפחות לשולחם לזמן מה, נאמר, לכביסה.

ולא היה לי איכפת לחלוק אותך.
תמיד חשבתי שכך ארגיש "אם", אבל לא באמת חשבתי שאגיע ל"כאשר".
והנה, הגעתי. ו-- כלום. שום דבר. אדיש. חושב על הצד החיובי,
כתמיד. הנוחות, אי המחויבות, ההנאה שלך. אני נותן לך חופש מבלי
לאבד אותך, נהגתי לחשוב.

ובמיטה, לא הייתי כולי שלך. זו לא הייתה הנקמה הקטנה שלי, כמו
שאולי היה ניתן לצפות, כיוון שאף-פעם לא הייתי כולי שלך. אולי
בגלל שפחדתי, או סתם כי גם את לא היית.

בכל אופן, ידעתי עליכם. וחיבבתי את תומר.




"Nothing I have is truly mine"
                                     (Dido)




לסדק השני, שאמנם לא היה ממומש, קראו ג'וני, ופגשתי אותה בדרך
לעבודה. בחורה כלבבי, עובדת עכשיו בדוכן ספרים משומשים בעיר.
זיהיתי אותה מיד, מה שאיפשר לי לפתוח עימה בשיחת חולין תמימה
כשנתקלנו זה בדרכו של זו. יש בה את המשהו הזה שאף-פעם לא
הצלחתי לשים עליו את האצבע, אותו משהו שגורם לי לפתח את
מה-שזה-לא-יהיה שאני מפתח כלפי קורבנותיי התמימות למראה.

לא קרה ביננו כלום. החלפנו טלפונים ואנחנו בקשר עד היום. באמת
בחורה טובה, מזל שהיא תפוסה. ועדיין, במקום כלשהו בלבי הרגשתי
שאני קצת בוגד. שהרצון שלי הוא חטא בפני עצמו. אומרים שברקיע
השביעי כל הרצונות מתגשמים מאליהם. אני מקווה שאין שם יותר מדי
חוקים, כי חבל לבזבז מקום כל-כך יפה על שטחים המוקצים
לבתי-סוהר.

אבל לא הייתי זקוק לצל שיצר האור שזרקו הסדקים אל חלל הקשר
שלנו כדי לא לראות את מה שלא רציתי לראות כל עוד זה היה לי
נוח. ובמלים פשוטות יותר, לא רציתי לוותר על מה שהיה ביננו, על
אותה פשטות נדירה שהיה קשה לי להודות שפשוט לא מספיקה לי.
במקום, מלמלתי לעצמי משהו על האידיאולוגיה הנפלאה של חיים
פשוטים וזורמים, בזמן שמצפוני חרט על לבי תבניות של אשמה.




"כל פעם שהאהבה נוגעת בי
                 איתה מגיע הכאב
                 ועצב אינסופי עוטף אותי
                    אני מרגיש אשם על זה שטוב לי
                          מרגיש שרוע יכסה על כל הטוב"
                            (ארקדי דוכין)




ואז היא אמרה לי משפט בן שלוש מלים.
יש הרבה משפטים בני שלוש מלים בעולם, אבל היא לא השתמשה באף
אחד מאלה שחשבתי שמותר לנו להשתמש בהם. אחרי שנה ושבעה חודשים
עם מישהי, היית מצפה שקווים אדומים מסוימים יהיו ברורים לכל
הצדדים, אך כדרכן של ציפיות, גם זו התבדתה. עניתי לה במשפט אחר
בן 3 מלים, משפט שהכנתי מבעוד מועד בדיוק למקרים האלה.

"בואי נישאר ידידים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סע ללפלנד!





נילס ולהקתו
אווזי הבר
בדואט
עם המפקדת אק"א


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/2/04 21:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף רוז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה