בעצירה של הנסיעה שלי מהאמפי לכלכתה, בתחנת הרכבת בעיר בשם
וואג'יווארה ישבתי על הספסל ברציף מספר 5 חיכיתי לרכבת וראיתי
משפחה קירחת.
אבא קירח, אמא קירחת, ובניהם ילד קירח. גם הם ישבו על אחד
הספסלים וחיכו לאיזושהי רכבת שתגיע.
ולא ידעתי, לא היה לי מושג שיומיים לפני כן הילד חזר הביתה
בוכה כי מצאו לו כינים בשיער המתולתל השחור והיפה שלו, ושהמורה
אמרה לו שמבלי להסתפר הוא לא יוכל לחזור לכיתה אחרי שהוציאה
אותו בוכה משערי בית הספר.
והאמא והאבא ניחמו את הילד ואמרו לו שלא נורא, והאבא אפילו אמר
שהוא גם ייסתפר כדי שהילד לא יירגיש רע, ובאמת אחרי שעה ומשהו
חזר האב עם קרחת, וכמה דקות אחר כך הילד הסכים ללכת עם האב
להסתפר, וכשחזר הבייתה עם פדחתו הנוצצת הוא הופתע לגלות שגם
אמו, גם היא עם שיערה הארוך שצבעו כצבע הפחם והגיע לה עד אמצע
הגב, שיערה שהייתה גאה בו ומטפלת בו יום יום נעלם ובמקומו
הופיעה קרחת בהירה על ראשה.
והם עמדו שלושתם בחדר האמבטייה מול המראה הגדולה, שלושתם עם
הקרחות החדשות שלהם מביטים על המשפחה המוזרה שמביטה בהם בחזרה,
רגע ארוך הסתכלו במבט מבולבל על עצמם ולפתע פרצו שלושתם ביחד
בצחוק אדיר, ואהבו אחד את השני אהבה חמה כזו שיכולה להיות רק
בין בני משפחה.
והם עלו על רכבת אחת שנסעה כבר ואחר כך גם הרכבת שלי הגיעה,
והמשכתי בדרכי, מבלי לדעת, מבלי שיהיה לי מושג.