לפני חודש ראיתי בפעם הראשונה. הוצאתי מבית החולים על כיסא
גלגלים, ואז הושיבו אותי על ספסל קטן בצבע דומה לזה של קירות
בית החולים. אומרים לי שהצבע נקרא אפור, אבל היו כל כך הרבה
צבעים שונים באפור הזה - אני צריך מילון עם תמונות של צבעים -
בעצם לא, עוד לא למדתי לקרוא.
קמתי מהספסל ותקפה אותי סחרחורת. הדברים לא היו איפה שחשבתי
שהם, המדרכה הייתה רחוקה מדי. לא הצלחתי להתיישב בחזרה עד
שעצמתי את העיניים, ואז ישבתי ככה, על הספסל, בעיניים עצומות
בכוח, מסרב לפתוח, להיפתח.

אמא שלי הגיעה לקחת אותי עם מונית. היא הייתה מאושרת וזלגו לה
דמעות. הפעם הראשונה שראיתי דמעות. התאפקתי לא לגעת בהן, לראות
טיפה מתנפצת. היא הביאה בננות. לא יכול לאכול בננות יותר, הצבע
שלהן לא נעים בעין. נסענו הביתה. אני יודע איך מגיעים הביתה -
אבל רק בחושך, לא באור.

לא יצאתי מהבית שלושה חודשים אחרי הניתוח, מתרגל לאט לקלוט
מרחקים בעיניים, להבדיל בין משטחים לפי צבעים. לקרוא ולשתות תה
בלי לאבד את המקום בספר, להבחין שהחלב חמוץ בלי לטעום אותו
ובלי להריח. לראות סרטים. איזה יופי זה לראות סרטים. שבוע שלם
ישבתי מול הטלוויזיה.  

היה סקר עלי במקומונים נחשבים במקומות שחושבים. שבעה עשר
אחוזים היו נוקטים במקומי באותה דרך בה אני נוקט היום, עשרים
אחוזים לא היו עושים זאת בעבור כל הון שבעולם, שנים עשר אחוזים
אמרו שאין להם דעה או שסירבו לענות וחמישים ואחד אחוזים לא
מכירים אותי או לא מבינים עברית.

הסקר כלל שש מאות וארבעים ישראלים מעל גיל שמונה עשרה, המהווים
מדגם מייצג של כלל האוכלוסיה עד באר שבע בדרום. אדם אחד, דווקא
מאלו שענו תשובה נכונה בסקר התקשר אלי יום למחרת פרסומו. הוא
שכח את האף שלו וחשב אולי דחף אותו אצלי. ניתקתי את הטלפון
ואחר כך תלשתי אותו מהקיר. שנייה אחר כך שיחה לסלולרי ממספר לא
מזוהה. פירקתי לו את הסוללה וחתכתי את הכרטיס החכם לשלושה
חלקים בשיניים. עד לפני כמה שבועות כל המספרים היו לא מזוהים.
אני מתרגל מהר.

מן הרחוב למטה עלה רעש של משאית תקועה. הנהג יצא והסתכל על
טורי המכוניות החונות משני הצדדים, קיפל כמה מראות של כאלו
שבלטו וחזר לתאו, בגשם השוטף הוא נסע אחורה וקדימה, חצי מטר
בכל פעם, סחב איתו שלוש מראות צד ויצא מהרחוב לכביש הראשי. כמה
אחוזים היו מסכימים איתו באותו סקר?

אמרתי שלום למצלמה בסלון. הם שונאים שאני עושה את זה, אבל הם
לא יכולים לאסור עלי - זה לא היה כתוב בחוזה. אסור לי לצאת
מהבית בלי אישור במשך שלושה חודשים, אסור לי להסתיר למצלמות -
אפילו כשאני מתקלח או בשירותים. הצופים רוצים לראות הכל.
בחוזה כתוב שהעיניים שלי הן רכושה של תחנת הטלוויזיה עד תום
התוכנית, ושכל ראיון חייב לעבור אישור שלהם לפני, במהלך, ואחרי
ביצועו. לאמא שלי לא היה אכפת. אבא שלי לא רצה להסכים, הוא לא
רצה מצלמות בבית. אמא ניסתה לשכנע אותו במשך שלושה חודשים והוא
לא הסכים.

הוא נהרג בכביש. הוא ואמא שלי נסעו לילה אחד לירושלים ושתי
ניידות סימנו לו לעצור בצד. הוא יצא מהמכונית והם ירו בו. אמא
שלי הזמינה אמבולנס, והרופא אמר לה שהוא מצטער מאד אבל בעלה
מת. בדיוק אז הוא התרומם קצת מהאלונקה וניסה להגיד משהו. החובש
שהיה לידו שבר לו את המפרקת.

יומיים אחרי שקברנו אותו נכנסתי לבית החולים. חדר פרטי לעשרה
ימים, שתי אחיות ורופא צמודים רק אלי. החברה מימנה הכל, כולל
הטסה של הפרופסור הדני. הוא דיבר איתי לפני הניתוח ואמר שאף
אחד עוד לא עשה משהו כזה. יחד עם זה, הוא הוסיף שהוא בטוח שהכל
יעבור בסדר גמור ושאין לי מה לדאוג. הוא הסביר לי שהניתוח בעצם
מבוצע על ידי רובוטים קטנטנים ושהוא רק מפקח על המהלך שלהם.
הפרופסור היה נרגש מאד ואחרי שהניתוח נגמר בהצלחה הוא לחץ לי
את היד ואמר שהוא מאחל לי רק טוב. אני לא יודע איך הוא נראה,
העיניים שלי היו חבושות עוד.

הפרק הראשון של התוכנית גרף אחוזי צפייה פנומנליים. שניים מכל
שלושה בתי אב בארץ ראו את הפרק. אנשי החברה לא הסתפקו
בפיפל-מטר והתקשרו בזמן אמת לבדוק. הם אמרו לי שאני כוכב, ושיש
לי עתיד מזהיר. מנהל החברה התקשר אלי הביתה והודה לי - הוא אמר
שאני צריך להתמודד עם הפרסום ועם הראיה בבת אחת, ושהוא יודע
שזה לא קל לי. אמרתי לו שאני לא ממש צריך להתמודד עם הפרסום כי
אסור לי לצאת מהבית. הוא ישר הציע תוכנית המשך, שבה אסתובב
בארץ ובעולם במשך חודשיים עם צוות צלמים שיתעדו אותי רואה
דברים הפעם הראשונה. הסכמתי עקרונית.
אחרי שעה התקשר מישהו אחר מהחברה ואמר שההצעה מבוטלת. הוא
הסביר שהם ערכו סקר נוסף, ושאף אחד לא מעוניין לצפות בעיוור
שרואה בפעם הראשונה משחק כדורגל באצטדיון או מטייל בנחלים
בארץ. ובחו"ל, הוא אמר, אין שום עניין מיוחד - אלו מקומות שגם
ככה לא ראית.

אחרי חודש אחוזי הצפייה צנחו - אנשים לא התעניינו יותר לראות
עיוור לשעבר נתקל בחפצים כי הוא לא אומד את המרחק אליהם נכון
בלי מקל. בסקר סודי התברר ששמונים ושבעה אחוזים מן הנשים
ושישים ושניים אחוזים מן הגברים חשבו שהפוקוסים על בועז שלא
צריך להנחות אותי יותר לשום מקום יוצרים אוירה לא נעימה
בתוכנית, ובכלל שיש פה עניין גדול של צער בעלי חיים.

יום לאחר הסקר הסודי הזה, מישהו פתח את הדלת ובועז יצא החוצה.


ימים שלמים אחר כך העברתי מתחת למיטה. זה לא היה כתוב בחוזה
שאסור לי לשכב מתחת למיטה ורציתי לחכות ככה עד שהתוכנית תיגמר.

העורך התקשר אלי לסלולרי החדש. הוא אמר שמצידו אני יכול להישאר
מתחת למיטה. מסתבר שהפעולה הזו העלתה את אחוזי הצפייה מחדש -
מישהו בחברה אמר שיכול להיות מצויין לשדר פרק שלם שבו אני
מתחבא, כי אנשים יישארו לראות מתי אצא. זה עבד בצורה יוצאת מן
הכלל. במשך כל השבוע שודרו פרומואים, ובערב השידור, בשמונים
אחוז מבתי האב ישבו אנשים והסתכלו בטלוויזיה במשך חמש דקות
רצופות, עד הפרסומות, וגם במהלכן. בשני הפרקים הבאים הסתכלו
הצופים בדבקות בפרסומות והלכו לשירותים כששידרו את המיטה. פעם
שמעתי מהדירה של השכנים קריאות שמחה כשראו את הרגל שלי מבצבצת.

אמא שלי התנהגה במשך כל אותם ימים כאילו היא לא נמצאת בבית.
אני חושב שהיא העבירה את רוב הזמן אצל השכנים. אולי קריאות
השמחה היו שלה.

ההפקה שלחה לי נערת ליווי, לפתות אותי החוצה. הפרומואים
(ששמעתי בקולי קולות מדירת השכנים) העלו את השאלה - האם העיוור
לשעבר יתפתה לצאת ממחבואו למראה יפהפיה שתגיע לחדרו? כשהיא
הגיעה ראיתי רק רגליים. היא דיברה אלי כמה דקות וראיתי פריטי
לבוש מושלכים על הרצפה.

לא זחלתי החוצה.

היא התכופפה, והראתה לי חלקים מוצנעים מגופה. תפסתי אותה
ומשכתי אותה אלי, מתחת למיטה. היא לא התנגדה. היא לחשה לי שגם
היא לא אהבה את הרעיון אבל הציעו לה הרבה כסף. אחר כך היא אמרה
שבחוזה היה כתוב שהיא צריכה לפתות אותי לשכב איתה, אבל היא לא
זכרה אם היא חתמה שזה חייב להתבצע על המיטה ולא מתחתיה. מן
החלון של השכנים שמענו את הקריין מדווח לאומה שנערת הליווי
נחטפה על ידי העיוור הרואה אל מתחת למיטה, ומפציר בצופים
להישאר אחרי הפרסומות כדי לראות מה יהיה בהמשך.

ההמשך היה שהיא יצאה אחרי חצי שעה והבטיחה להתקשר ולבוא אלי
עוד כמה פעמים. היא התקשרה למחרת ואמרה שסירבו לתת לה את הכסף
למרות ששכבנו, ושהיא תובעת את החברה. קבענו לקפה אחרי שאני אצא
מהמחבוא.

אחרי ארבעה פרקים הם הביאו עובדת זרה לנקות. חטפתי מכות משואב
האבק ויצאתי. את הפרק הזה ראו תשעים ושניים אחוז מבתי האב
היהודיים.

המנהל של החברה הגיע שבוע לפני סוף התוכנית לדבר איתי. הוא אמר
שהיה להם מאד קשה, ושהם לא מאשימים אותי. הם יודעים שגם לי היה
קשה, והם לא תיארו לעצמם מראש כמה מאמצים זה ידרוש מהם. יחד עם
זאת, הוא הדגיש, אני רוצה שתדע שמעולם לא הייתה בארץ תוכנית כה
פופולרית מאז הימים שהיה רק ערוץ אחד בטלוויזיה. הוא הזכיר לי
שאסור לי להתראיין בלי הסכמת החברה, ורמז שנערת הליווי הפיצה
עלי שמועות במקומונים, ושאם אני רוצה הם מוכנים לממן לי ניתוח
עיצוב והגדלה, בתנאי שאחתום על חוזה לחצי שנה בה תוכנית של
החברה תעקוב אחרי בכל הארץ בעוד אני מנסה להשתמש בפרסום שלי
כדי לפתות נשים שונות.
הוא ביקש שאחשוב על זה ואתן לו תשובה. ביקשתי שיזמין סקר,
ונעשה מה שיגידו הצופים. במילא זה תלוי בגודל של הטלויזיה
בבית, לא?
הוא צחק והלך.

שבוע אחר כך הורידו את המצלמות מהבית. היא לא התקשרה יותר, ולא
ענתה לטלפונים שלי. לא עשינו את הקפה ההוא. עמדתי במפתן
והסתכלתי לרחוב, שהיה מלא אנשים צוחקים. החברה שידרה את השיחה
שלי עם המנהל בפרק האחרון, הסקר בוצע, והחברה לא רצתה לצלם את
תוכנית ההמשך. יצאתי לחופשי, עכבר עיוור לשעבר, עטוף באור
השמש, עומד בדלת הבית ולא מעז לעבור את הסף.