די מצחיק למצוא את סופך על צלחת.
במיוחד כשאיש מפוקפק בוחן את איבריך ותוהה אם בכלל היתה זאת
בחירה טובה.
יכול להיות שזה גם עצוב, אני פשוט לא אוהב להסתכל על זה בצורה
הזאת. אי אפשר להתחרט על מה שהיה.
לא עשיתי שום דבר רע. הייתי דווקא אחלה בחור.
לא עשיתי בעיות אף פעם, שירתתי בצבא כמו גדול, יצאתי לנפוש קצת
בהודו... ככה, להשתחרר, אתם יודעים.
כשחזרתי ראיתי שבוריס והחברה שלו כבר עושים ילדים ביחד. ורק
אני עדיין ילד. אין לי ראש עכשיו להתבגר.
כשבוריס ראה שחזרתי, הוא מיד עזב את החמודל'ה שלו ורץ אלי. אני
יכול להשבע שזה נראה כמו בסרטים האלה... בהילוך איטי כזה. היה
נדמה כאילו הוא עף באוויר ממש.
"מהההההה המצבבבבבבבב כרייייייייישששש????????"
כנראה שגם הוא לא כל כך התבגר. לא שזה מזיז לי או משהו, זה
דווקא די נחמד לדעת שאני לא הילד האחרון במחזור שלנו.
החלטנו לעשות סיבוב קטן מחוץ לעיר.
רק שנינו. מזמן לא היינו ככה. היתה תקופה שהיינו הבריונים
בשכבה וכולם פחדו מאיתנו. לא שהיינו באמת עושים דברים רעים,
סתם מאיימים פה ושם... דווקא היינו עוזרים לאנשים. היינו
מהבריונים עם הלב האלה.
כשהתהלכנו שמנו לב שפתאום כל כך ריק באיזור. היה נדמה כאילו
כולם לקחו את הדברים שלהם ועפו לכיוון השני של העיר.
"מה נסגר?", אמרתי.
"שלא תדע," בוריס אמר,  "יותר גרוע מפינוי עזה או גוש קטיף או
מה שזה לא יהיה עכשיו".
שנינו עשינו "סניף סניף" קטן ומיד פרצנו בצחוק. קטעים איתו...
לפתע ראיתי משהו מנצנץ על האדמה. ואני, כמו עורב זקן, חייב
לבדוק כל מה שנוצץ. אז שכנעתי את בוריס שבאותו רגע נורא רצה
לחזור כבר ולהוריד איתי איזה שישיית גולדסטאר או משהו, לבדוק
איתי את פשר הנצנוץ. התקרבתי והרמתי את הדבר הנוצץ הזה. זאת
היתה סיכת זהב. תליתי אותה על הבגד שלי ובוריס צחק עלי שאני
נראה כמו איזה נשנש. שאלתי אותו אם הוא רוצה להביא את זה לחברה
שלו. הוא לא הספיק לענות ולפתע נמשכתי אחורה. אבל במהירות
כזאת. לא יכולתי לעצור את עצמי. ובוריס לא ידע מה לעשות. הוא
רק הסתכל, גירד בראש ועוד חשב אם לענות בקשר לשאלה ששאלתי.
ככה גמרתי את החיים שלי כשאני משמש בתור מנה עיקרית לבחור שמן
שמנסה לעשות רושם על החברה שלו. אפילו לאכול אותי כמו שצריך
הוא לא יודע.
אז בנתיים, כשאני נעלם לאט לאט, אני רוצה להגיד לכם משפט נורא
מצחיק שחייב להיות הפאנצ'ליין של הסיפור שלי:
להתראות ותודה על הדגים!