אני בטוחה שדבר לא יוכל להחזיר אותו, ויותר מזה לרפא את הכאב.
אך למרות זאת החלטתי לכתוב כמה מילים על מנת שתוכלו לקבל מושג
על הרגשתו של עם ישראל וההרגשה שלי בפרט.

לא ציפיתי שזהו יהיה סופו של החלום, לא חלמתי על כך אפילו.
יש לי כל כך הרבה דברים לומר ואני יכולה לבטא אותם במילים
מעטות בלבד- בתקווה שאמצא את אותן מילים.
כשצפיתי בנחיתה, והקשר עם המעבורת נותק- ואפילו מאוחר יותר,
כשנאס"א הודיעה על מותם של שבעת האסטרונאוטים, עוד הייתה בי
תקווה.
עוד הייתה בי תקווה שזוהי לא מציאות, עוד הייתה בי תקווה שאילן
לא מת, שהוא יחזור.
עד שמצאו את גופתו עוד האמנתי שאיכשהו הוא נחלץ, לא האמנתי
שהוא איננו, או למען האמת- לא רציתי להאמין.
אני יודעת שאתם משפחתו, הכרתם אותו, חייתם איתו, כאבכם גדול פי
כמה מכאבי.
אילן חלם לרחף בחלל, והגשים את חלומו. אך בסוף החלום- הוא עצמו
הפך לחלל.

אני בטוחה שדורות העתיד יקחו דוגמא מאילן, כמו שאני לקחתי.
תמיד הייתי מאוד פטריוטית, ציונית, ואילן רק חיזק את תחושתי.
לעולם לא אכנע, וכך אני רוצה שכל העם שלנו ייעשה- לא יכנע.
אילן לא רצה שניכנע...
נמשיך להאבק, לקוות שבאחד הימים שוב נוכל לגעת בשמיים בקצות
אצבעותינו, גם אם זה לשניות ספורות בלבד... שתמיד נשאף-
"לגעת בשמיים".
וכמילות השיר, שכיום הפך לשיר זיכרון: "אחכה לך, עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה..."- אני בטוחה שכל מילה כאן היא נכונה בעבור
חלק מאיתנו.- אני יודעת שלגבי היא נכונה.

באחד הימים נכתב בעיתון דברו של אביו של אילן- אליעזר
וולפרמן:
"הייתי מעדיף בן חי על גיבור מת".
מהמעט שלמדתי להכיר את דמותו של אילן, אני יודעת שהוא לא היה
חושב ככה. הוא היה רוצה לשרת את המדינה שלו בכבוד- ולא היה
אכפת לו למות למען המדינה הזו... כמוני.
אילן היה בשבילי גיבור לפני שמת. את השיר "לגעת בשמיים" כתבתי
לפני שנה- כשהוא המריא לחלל. לפני שידעתי שהחלום הנפלא הזה,
האשליה הזו, תסתיים בטרגדיה. תישבר לאלפי רסיסים. תתפרק.
אילן אומנם לא נחת שוב על הקרקע, אבל אנחנו פה.
אנחנו חייבים להמשיך את מה שהוא התחיל...
הוא לא נחת פה- אבל עצם אי נחיתתו, עצם העילמותו בחלל, היא
שהכניסה אותו ללב רבים, היא שהחדירה בנו את הכאב העצום הזה. אך
עם זאת את הגאווה להיות ישראלים- לומר הנה, היינו פה, ונמשיך
להיות.

הלב שלי התרסק לרסיסים יחד עם המעבורת. שינה אותי מצד אחד
לשני, התפרק לגורמים. מעולם לא הצלחתי לאחות את הפצעים ואת
הרסיסים, ולעולם לא אצליח.
אבל דבר אחד אצליח, דבר אחד אעשה- אמשיך את דרכו.
גם אם כל העולם יתנגד, אני אמשיך את מה שהוא התחיל...


המכתב הזה נכתב לפני שנה לאילן. הוא מעולם לא נשלח,
ואני מניחה שלעולם גם לא יישלח.
עברה כבר שנה, כל כך מהר... אבל התחושה שלי לא השתנתה.
הכל כאילו קרה אתמול, הפצעים עוד לא הגלידו.
אני לעולם לא אשכח... לעולם לא.