הקור בוער בעצמותיי ומאבן את גופי המהודק אל הקיר בבהלה. זמן
רב חיכיתי לרגע הזה, ציפיתי עד אין קץ לחלום שיפציע, לדמעות
שיקריבו השמיים למעני. היית לי לאחות, בעיני הקדושים שלך
ובטיפות המים הכסופות המנצנצות על כנפייך. מכשולים אינסופיים
הושמו בדרכך, ואת לחמת בעוז, על אף שהיית קטנה ושברירית בפני
כוחות מעבר להבנתנו. נדמה כי כל מהלומה חיזקה את ידייך וכל
חבורה היא לך קישוט לשאת בגאווה. גם הפעם חיכיתי כתמיד לריקוד
כנפייך על פניי כאשר יעניקו השמיים ברכת חרונם האוהב.
ביום ככל הימים הבאתיך אל ביתי צמאה ונחושה; כדברי אבי הכנסתיך
כדרך שעושים לאורח וכיבדתיך במי אהבתי ולחם תקוותיי. ואת שבעת
והרווית את צימאונך הבלתי נדלה ושבת ונקרית בדרכי בכל חורף בעת
שדמעותיי נישאו עם הרוח. וכשם ששבעת את בביתי שבעתי אני רוך
ובינה בשמייך. בלפיתת זרועותייך יכולה הייתה נשמתי לפרוח באחת,
יכולה הייתי לרחף אל על ולדאות משל היו לי כנפיים כשלך.
ברחובות הטמאים טהורה היית, ובנשימתך המאומצת בעודנו אצות רצות
בין הטיפות נאחזתי אני, אני שכל נשימה קשה לי כמו הייתה חיים
שלמים. ובפרק הזמן שביליתי עמך בממלכת האורות שלך הייתי לאדם
טוב יותר, חזק יותר, רחום יותר.
שתינו נדדנו ממקום אחד לאחר ולשתינו לא נמצא מקום שיכיל את
נשמותינו הדרשניות. שתינו התפתלנו על מעגלים אינסופיים של אימה
ואבדון, פחד וטירוף.
שתינו נשאנו בגאווה את שמותיהן של אלה הראויות להיזכר, ושתינו
אחזנו בשמות ועשינו אותם מקור אנרגיה לנשמותינו שדרשו עוד
ועוד.
וביום ככל הימים פרחת ועפת לך אל על והותרת אותי לבדי בין
פיסות החיים האפורות שעוד נותרו בידיי. החיים נשאוך אל האופק,
אל מקום אחר בו תוכלי להתחיל מחדש, ללא הכתם המלווה אותך מאז
ומתמיד. עבר זמן רב, כך נראה, אך לדידי היו אלה ימים מספר,
ועודני מצפה לשובך לעיתים, לילות מסוימים מדמה אני בליבי שעודך
כאן, קרוב, ואוכל לקום ולבקרך בכל עת שאחפוץ. אך המרחק הזעום
המפריד ביני ובינך אינו עולה על סכום חלקיו... מלבד הקילומטרים
המעטים מפרידות בינינו נסיבות שאינן ניתנות לתיקון,
אידיאולוגיה כפויה שאין לנו חלק בה, אך בשברה אנו נוטלות חלק
ללא רצון.
פרפר שלי, ביום מן הימים אפרוש גם אני כנפיים זוהרות כשלך
ואנסוק אל השמיים.
ובינתיים נוכל שתינו להביט, כל אחת מפינת חייה שלה, בגשם הניתך
על האספלט, ולדעת מעבר לכל ספק שהאחרת מחכה היא בצידה שלה,
להתאחד ולהיות שוב בלתי מנוצחות.