אני מטפסת לי על הקירות בבית זר, נבלעת בחום מנוכר של מיטה
זרה, נתלית באפיסת כוחות בקולות נשימה כבדים, זרים.
תחושת קהות החושים הרכה והעמומה שקסמה לי כל כך בעבר מזכירה לי
עתה את סימני האבדון שהשתדלתי כל כך שלא לראות.
אני משחזרת בראשי מגדלי בבל קטנים של מקרים, אסופה קטנה של
תמונות שהופכות עתה לבליל מעורר רחמים בזיכרוני הרגשני.
משהו בתוכי מצווח בקול שלמדתי זה מכבר להתעלם ממנו.
משהו בתוכי מנסה להציל את שאריות האנושיות והחמלה שאני עוד
מסכימה לחשוף מפעם לפעם.
אני ערה ומביטה בתקרה זרה, אובדת ברעשים חמימים של בית זר,
מחפשת תקתוק שעון זר שירדים את גופי רווי הקפאין.
דבר אינו מנחם אותי עוד, דבר אינו משמח אותי, דבר אינו מרגיע.
אני חשה זרה ומנוכרת אף במקומות שהיוו בית לשיכוך כאביי
ולקיומה של אופטימיות מרחיקת לכת ומטופשת.
אינני מאמינה עוד בדבר, אינני מאמינה לאיש, אינני מאמינה
בניסים.
אני חשה בשינה מטפסת לאיטה על קירות מחשבותיי, וצינה משונה
אוחזת בגופי היגע. הקלישאה המעופשת של שינה טרופה בעולם זר וקר
כקרח עומדת להתרחש בי.
היא דואגת לי, היא מחייכת לעברי, היא מציעה את מיטתי, היא
מספקת כל שאני דורשת ללא מילים, היא רוצה בחברתי, בדעתי,
באישורי.
אני מתעוררת משנתי בבית זר, מביטה מבעד לחלון אל נוף זר, אך
המציאות אינה זרה לי כלל ועיקר.
היא מחבקת אותי לשלום, שיערה נוגע חטופות בכתפיי החשופות. אני
נרעדת.
בדרכי לשוב אני ממשיכה בדעיכתי התמידית, קמלה בייסורים,
מרקיבה, חוץ כפנים.
אני שבה אל ביתי.
למרבה הצער גם ביתי שלי זר לי. |