זה עתה הקצתי, ועיניי עודן מתרגלות לאור המסנוור, ואוזניי עודן
מתרגלות לרעש האינסופי, ורגליי עודן כושלות מעט בדרכי, ולשוני
עודה מסתבכת מעט בדברי את שעבר עליי בעודי עמוק בתוך הגולם,
בעודי משתנה. זה עתה הקצתי משינה ארוכה ומלאת משמעות, שינה
מיוחלת וטובה. אך עתה ערה אני.
מן הסתם עליי לנצל מעמד זה ולהודות  לך, נערתי , על התקווה,
הסבלנות, האהבה והחום שהרעפת עליי בכל עת וללא היסוס בעודי
מתענה בתוכי וכואבת את היצמדות רסיסי נשמתי והתאחות פצעיי.
יודעת אני כי הכרת תודה זו אינה אלא עניין פורמלי חסר משמעות,
ואת תודתי האמיתית אפזר בכל עת סביב היותך המלבבת והבנתך הבלתי
נדלית.
עתה ערה אני, ופצעיי היו לצלקות בעורי ובלבי, צלקות המעידות על
הקרבות הנוראים שניהלתי  כנגד השדים הדרים בתוכי, וגם אלה אשר
עטו עליי מבחוץ. בחלל צר ומחניק כלואות היינו, את ואני, את
בריאה ואני חולה. בכל תחלואיי טיפלת במסירות וללא ליאות. תמכת
והרמת , האכלת והשקת, ניקית וחבשת, וחיסלת את המפלצת הנמה
בדמי.
עתה עליי להודות בפעם הראשונה שאדם שלם אני, שכל חלקיי במקומם
מונחים, ואני חשה כשאר יצירי האל. כל כך התקנאתי בך אז, על
המעגל המושלם שהנך, על שלמותך והילתך שמשכוני אל חיקך
מלכתחילה. ועתה מצמחת אני הילה כשלך, וסוגרת את מעגליי קיומי
בזה אחר זה.
משהחלה השתנותי החלו ידידיי נסים על נפשם מפאת הרעש והטינופת,
הצווחות והדם. מעטים נותרו לצדי, ואף מעטים מכך חישבו לסייע
לי. ואת נותרת, ויתרה מכך, ערסלת ראשי בחיקך ונשקת למצחי
והרגעת את נשמתי הדואבת. צפית בכאביי, והפצעת בכל בוקר מחדש
באורך הנהיר להצילני.  
זה עתה הקצתי משינה ארוכה ונעימה, בשונה מלילותיי הטרופים
שמילאו את חיי צער ויגון.
זה עתה הקצתי, ועודך כאן לצדי, לא נסת ולא הסתלקת ולא נרתעת מן
השינוי. ואת רואה בעינייך; ואת שומעת באוזנייך, ומתהלכת במסלול
חייך המקביל לשלי ואינך כושלת בדרכך; ומילותייך חוברות לשלי;
ועל אף שההשתקפות הפוכה ימין- שמאל, אנו אחת.