כאן, עמוק באדמה, במקום בו שורשי העצים בני האלמוות מקבלים
לתוכם את כל שהם זקוקים לו;
כאן, עמוק באדמה, במקום בו שרידי האדם שחלפו מאבדים ממהותם
הפיזית באופן עקבי;
כאן, במעמקי השכול, במקום בו איבריי רפים ונשמתי הרועשת שואבת
עוד ועוד כוח חיים רעיל וחולני;
כאן, במקום הזה, כאן ורק כאן אוכל לצמוח.
החלל כאן צר מהכילני, האוויר כאן דליל מכדי שאוכל לנשום מלוא
ריאותיי עשן; התיבה הזו קטנה מכדי שאוכל לפרוש את כנפיי
החדשות, על ניקיונן ויופיין; האנשים כאן אינם אלא בבואות
ריקות, קליפות שנשמתן פרחה. ואין כאן קרקע; במקום הזה, עמוק
מתחת למצבות וליסודות הבתים, אין מטה ואין מעלה, אין קרקע ואין
שמיים, הכל חלל צפוף וחנוק אחד בו שקוע גופי הרועד בעוד נשמתי
חותרת אל יציאה נעלמת.
ורק כאן יכולה נשמתי המעונה בידי עצמה לנתק ממנה חלקים מרקיבים
ולבנות רקמות צעירות ורעננות לניצול עתידי.
כאביי מחמירים כאשר פצעיי מזדהמים באדמה.
זעקתי נבלמת ע"י עפר אינסופי ואיש אינו שומע.
כאן, עמוק באדמה, במקום בו מחלחלים מים להרוות את יצירי האל
כולם;
כאן, עמוק באדמה, במקום בו חרקים וזוחלים בונים ממלכתם מלאכת
מחשבת;
כאן, בנבכי הבריאה, במקום בו השקט יעביר עליי את דעתי ולא אוכל
לזעוק, ולא אוכל לדבר, ולא אוכל לקונן;
כאן, ורק כאן, אני צומחת.