היינו משגעים את העולם, אם רק היה לנו זמן, בין מבחן למבחן,
בין טירוף לטירוף. אם למשך כמה ימים היה לנו חופש לעשות את מה
שבא לנו עם עצמנו. בפעם הראשונה בחיים רק לשרת את הטבע שלנו
ולא לדאוג לכלום, לאף אחד. כל כך חלומי, כל כך רצוי וכל כך לא
מציאותי.
אפילו בהנחה שהתנאים למצב יושגו, הם אפילו לא יקרבו אותנו
למטרה. המוח תמיד זוכר והחברה תמיד לוחצת והנורמות תמיד תופסות
אותך חזק עד שאתה כבר בכלל לא מודע לקיומן.
היינו יכולים לשגע את העולם, היינו ייכולים להשתגע בעולם. לקחת
את האוטו ולנסוע לאנשהו, לשמוע מוזיקה בפול ווליום בדרך ולשיר
ולצחוק ולצרוח. ואז לעצור בצד הדרך ולאכול משהו טוב, איזה
סטייק עסיסי כזה או סלט יווני. המלצרית הייתה שואלת אותנו
מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים ואנחנו היינו אומרים שהרוח
מחליטה בשבילנו, או אולי מצב הרוח, ובכלל שאין לנו מושג, ושאם
היא רוצה נשתדל לשלוח לה גלויה בעוד חודש ולספר לה מה הענינים,
אבל רק אם נזכור כי לא בא לנו להטריד את עצמנו במשימות מאוסות
כמו שליחת גלויות לכל מכרינו.
לא שיש לנו מחסור בזמן, ממש לא, להיפך, הזמן פשוט אינסופי
והנסיעה גם היא, יש לנו את כל העולם לשגע. אפשר להגיע לאיטליה
ולספרד ולהודו ולתאילנד, לעשות קצת סקי בשוויץ ואז להמר בווגאס
ובסוף להשתקע באיזה מקום שכוח אל, ביערות הגשם למשל, ולגדל
ציפור כחיית מחמד חופשייה.
כל יום היינו שוכבים על שפת הים, תחת השמש היוקדת, והיינו
נרדמים. בערב היינו הולכים לשתות שייק פירות ואולי איזה
קוקטייל בבר הסמוך ורוקדים סלסה ולומדים לבשל אוכל מסורתי
שמעולם לא הכרנו.
והקוקטייל שהיינו שותים היה קצת ממסטל אותנו, אבל זה היה ממש
כלום, כלום לעומת מה שהחיים עשו לנו, העונג שהם גרמו לנו בצורה
הכי מושלמת וחופשית שקיימת!
האם היה לנו משעמם יום אחד? יכול להיות, כל שיגרת חיים הופכת
משעממת עם הזמן, אפילו הפרועה שבינהן. ואז מה? ואז היינו
בורחים לאיזה אוניברסיטה לכמה שנים, מנסים "להגשים את עצמנו",
מוציאים תואר יוקרתי ועוברים לגור בבניין רב קומות באיזה עיר
צפופה ומתועשת.
היינו נושמים את זיהום האויר, ניזונים מפסולת הג'אנק פוד,
נכנסים למירוץ אחרי הכסף ולומדים את חוקי המשחק. פעם ביום
היינו נפגשים שוב, אומרים שלום ומספרים על חוויות המשרד שעברו
עלינו באותו יום.
היינו עושים מנוי לקאנטרי קלאב ובערב הולכים למסיבה של גדולי
המנהלים ושם היה ברמן לבוש חליפת טוקסידו שהיה מציע לנו
קוקטייל, קוקטייל זהה בדיוק לזה ששתינו כבר פעם, בעבר, כשהיינו
חופשיים. היינו שותים אותו והוא היה ממסטל אותנו וההרגשה היתה
כל כך טובה. היינו חוזרים הביתה צוחקים ומחוייכים, שמים מוזיקה
ורוקדים, והלילה היה עובר כולו מלא שמחה ואושר ותשוקה ושיגעון.
בבוקר השעון היה מצלצל ומזכיר לנו שאנחנו שבויים בקומה האלף של
הבניין הזה ושאנחנו צריכים למהר לעבודה כדי לא לצאת מהמירוץ.
היינו נכנסים למעלית מלאה אנשים מכופתרים המציצים בשעון בחוסר
סבלנות, גם הם פוחדים שיפסידו במירוץ. |
