אתה, שכמו אבדת עמוק בתהום הנשייה ושבת מן המתים;
אתה, על הזיותיך המשונות וחלומות הגדולה הקסומים שלך;
אתה, על יוהרתך והתנשאותך העושים אותך כה דומה לי;
אתה, ודווקא אתה, היית לידיד נפש בעבר ואולי תשוב ותהא.
אתה ואני נפליג לנו אל ארץ לא נודעת, נשכחת, משונה, ידועה
לשמצה. אתה ואני נקיים עצמנו על טהרת שנאת האדם שלנו, טהורה
ואצילית. אתה ואני נצרוך רעל ונפסע אל מעבר לשער ההוא, המוביל
אל תת המודע, אל מעמקי - נבכי נפשותינו האבודות המייסרות עצמן
על לא כלום. אתה ואני נגלה את החבוי, הנסתר מעין, נפתח את
הצוהר העגום וניעלם אל האופק.
אתה ואני, שאין בינינו מעבר להבנה מוחלטת וחיבה אפלטונית
וחלומות זוהרים;
אתה ואני, שמצאנו עצמנו באותה נקודה, באותו חלל צפוף לאחר שנים
של נתק;
אתה ואני, ודווקא אתה ואני, עוד נבער באור ההוא.