גבי,
אני כבר לא מכירה אותך, ומה שמפחיד אותי, זה שאולי בעצם אף פעם
לא באמת הכרתי. משהו כמו שנתיים לקחת לי מהחיים. לא ממש
לקחת, יותר כמו השאלת. נתת לי הרבה אושר ואהבה-באמת. גרמת ללב
שלי לדפוק ולפנים שלי לחייך, אבל בסוף גרמת לעיני לבכות. כל מה
שנתת לי לא משתווה בכלל למה שלקחת לי: האפשרות לחיות את החיים
שלי, בשלמות עם עצמי, מבלי לחשוב עלייך. יש לך מושג מה זה?
ילדון - כן, כן, תקרא את המילה שוב ושוב, תרגיש את הצביטה בלב,
כי בעצם, אף פעם לא היית אחד כזה. אני אוהבת אותך. ושונאת
כל-כך! המחשבות שלי מתרוצצות בראשי, סובבות סביב אותה ליבה
לוהטת, עיני משתלהבות ופי צועק. אתה צוחק. אולי מישהו ישמע,
ספק יבין, בטח לא אתה. קורסת, כמו בניין בעל פיגומים ישנים
מדי, עלובים מדי. ואין מי שיחזיק אותי, שיתמוך ויחבר אותי, את
אלפי הרסיסים המנופצים על הרצפה, שהם אני. אולי מישהו יראה,
ספק יבין, ספק ידע, למה אתה גרמת. ואני בכלל לא מבינה איך
בנאדם מסוגל לפגוע ככה, ואיך אני מסוגלת כבר קרוב לשנתיים
לסבול אותך, גם לטוב, אבל בעיקר לרע.
כואב לי. מה כואב? כואב לדעת שאתה לא באמת אוהב אותי. מנסה
להאמין שכן. אתה יודע, ככה הרבה יותר קל לסלוח. אבל אני לא
חושבת שאני אוכל לסלוח, ילדון. כי אם אני אסלח, הסבל
והגעגועים, אלה שאני במילא מתקשה לשים להם קץ, לעולם לא יפסקו,
וספק אם אי פעם יפסיקו לחורר אותי מבפנים, לקרוע את הרגשות
שלי. לא לפי מה שאני חושבת, כי את עצמי, אני כן מכירה.
כל פעם אתה חוזר, לאותו המקום, לאותה הנקודה, באותו המצב,
מלוכלך ומסריח, וכל פעם אתה גדל ומשתנה, אבל איך שהוא נשאר
בדיוק מי שהיית פעם, מי שאני כל-כך אוהבת. פשוט אתה. ובאותו
רגע, כשאני רואה אותך, אותה הליבה הלוהטת שלי, ועיני הנוצצות
בגללך, ופי המשווע כל-כך לנשיקה, לא צריכות שתהיה נקי או שתריח
טוב, או שתאהב אותי, באמת. כן? בעצם מאוד צריכה שתאהב אותי,
ושתהיה שלי, כי עמוק בפנים אני יודעת שאני לא יכולה לוותר
עלייך, גבי, פשוט לא יכולה.
כל-כך רע לי לשמוע את החברות שלי חוזרות על המשפט כמו רובוט:
"אבל תבטיחי לא להפגע", לפני כל משפט ששמך מעורב בו. קשה לי
לשמוע את האנשים שאכפת להם ממני אומרים לי: "וותרי עליו,
ילדה". ואני לא רוצה לשמוע אותם, ומנסה לאטום את עצמי לסביבה.
אבל בסופו של דבר אני רק ילדה טיפשה, ומה אני יכולה להגיד לך?
אתה מבין בכלל את מה אני אומרת? אני תלויה בך. בחתול עזוב,
בנפש תועה במישהו שאני בספק אם יש לו לב, שלא לדבר על נשמה.
דרדרת את עצמך, ילדון, למצב בו אתה נמצא. אין אפשרות בכלל
להאשים את החברה שלנו, זו שבכלל לא יודעת מי אתה, או בן כמה
אתה, ולמה אתה חוזר כל פעם. וכל הסיפור הזה שלנו, כל העניין
הזה שיש לי איתך, זה שנמשך קרוב לשנתיים, מתמשך כמו סלאלום שלא
מפסיק, והספירלה רק גדלה, וכך גם כאבי ואהבתי אלייך. והשנאה.


19.1.04
עדיין אוהבת אותו.