"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ
אשר אראך" (בראשית יב, א)

"ותאמר נעמי לשתי כלותיה לכנה שובנה אישה לבית אימה. יעשה ה'
עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (מגילת רות א, ח)


בשדות זרים רעיתי
קיטרתי בבמה
משחתיה בשמן לי
לאלהים
העליתי לה לעולה
את כל רחליי
ואף את כבשת הרש שלי
הקרבתי בשקיקה.


על משכבי בלילות החורף
המתנתי לקשת שתופיע
מבעד לעבים מאפירים,
ואכן הפציעה לי קשת
אף חמה יצאה מנרתיקה
שוזפת אותי באור זר קורים
חמים ומלטף
מחמשת אותי בתעצומות
הנפש.


ידעתי ימים יפים בבמה
ידעתי גם כמה אנשים יפים.
בתום לבי חשבתיה
לבמת חיי
עד שגליתי לפתע
שהקשת בענן, הפכה לקשת
חצים
ואור הזרקורים התלהט
וצרב בעורי הרגיש-
כוויות, פצעים וחבורות.


ואז, במשוך היובל,
שמעתי את קולי הפנימי
קורא לי:
"לכי לך אל הארץ אשר אראך".
על כן אספתי את בתריי,
וכרתי את ברית מלותיי
בארצי,
ארצי שלי.


ואתה, למה תלך עמי?
לך, שוב אל ארצך,
אל מולדתך ואל בית אביך.
ויעשה השם עמך חסד
כאשר עשית
עמדי.