אותו לא יהיה לי אף פעם
הוא שלה,
וכולי שלו.
היא,
תופסת חלק קטן ממני ,
מרעידה את מצפוני בהתפרצויות מקריות.
אוכלת את המתיקות המעטה שנשארה בי,
מסרבת לעזוב.
הוא,
אוחז בטיפת השפיות שנשארה לי,
משקה את התקווה במילותיו הקסומות.
קושר אליו את החוטים שעוצרים מבעדי ללכת,
אוהב,
כואב,
משאיר אותי דוממת.
אני,
מטורפת
מחזיקה בכוחי את ענף המציאות.
הוא מושך אותי מטה
והענף נסדק.
איתו,
המרחק ביני לבין ההגיון גדל.
אני נופלת...
אני לא רואה את התחתית,
יתכן שלעולם לא אגיע אליה.
לא אוכל לאחוז באדמה שוב,
לנחות ורגליי על הקרקע...
נשמתי ניזונה מהבטחות,
גורמות לי להאמין שביכולתי לעוף
אך כנפיי שבורות .
הפעם,
אין מי שיציל אותי... |