שוב בבית החולים. אני שונאת את המקום הזה. יותר מדי לבן.
האוירה הורגת אותי. אני מרגישה שאני מתנוונת במקום הזה. כולם
מצפים שאהיה ילדה טובה, אסתום את הפה בבדיקות, ואפלוט שורות של
מידע על מצבי הנפשי והפיזי על כל רופא מזדמן. לעזאזל איתם.
לעזאזל עם כולם. כבר הפסקתי להקשיב להם ממזמן. פיתחתי לעצמי
שיטות של התנתקות. רוצים מידע? לכו לאמא שלי. מסתבר שהיא יודעת
על מצבי הפיזי יותר ממני, ועל מצבי הנפשי יותר מהפסיכולוגית
שלי. נו, מילא,כבר לא אכפת לי. הנה מגיע עוד רופא, הוא רוצה
בדיקת דם. עוד אחת. אני מתה לתת לו אצבע משולשת, אבל נזכרת
שאמא לידי, אז מוותרת.מושיטה יד כמו כלב שמבצע תעלול. כל מה
שחסר זה שהוא יאמר "ילדה טובה" ויתן לי בונזו. אידיוט.
הוא אומר שזה לא יכאב, ושהוא משתמש במחט הכי קטנה. קטנה?! מחט
של שני צול הוא שולף לי! צינור כיבוי מברזל! אני עושה חצי
תנועה כדי לברוח, אבל אמא שלי תופסת אותי. היא מכירה אותי יותר
מדי טוב.
הוא מנקה את המקום, ובא להחדיר את המחט. אני מסובבת את הראש,
אבל הכאב חודר לי למוח, מציק כמו יתוש שאי אפשר להרוג. אני
עוצמת עינים חזק, ותופסת את היד של אמא. אני מרגישה כמו ילדה
קטנה, מתביישת בעצמי שאני עדיין מפחדת ממחטים. אני מנסה להצדיק
לעצמי את הפחד, בזה שאני מסתכלת על הרופא. הוא נראה לי
מהטיפוסים שמחזיקים אוסף כבדים בחצר. בטח כרת לאשתו את הראש
ותקע אותו בפריזר. הוא בטח מביט בו כל פעם שהוא מתגעגע אליה.
חולה נפש.
הרופא מוציא את המחט, ונותן לי חצי חיוך עקום, שחושף שורה שלמה
של שינים שבורות. השיניים שלו נראות כאילו יש להן משהו עקרוני
נגד ניקיון. פיכסה.
הוא אומר לי "ילדה טובה". מה אמרתי?
אני שואלת אותו מה עם הבונזו. הוא לא מבין. חמור.
אנחנו יוצאות מחדר הטיפולים. פתאום יש לי סחרחורת.
אני נשכבת על המיטה, כולי מסוחררת, מרגישה כאילו לקחתי חצי טון
אדויל. פתאום רצה לשירותים. מקיאה.
אמא שלי קוראת לאחות, שדואגת למלא אותי ב-30 ליטר מים, ושלושה
כדורים ורדרדים. אני בולעת את כולם בפעם אחת, והאחות אומרת
"ילדה טובה". בא לי לחנוק אותה. פתאום אוזלת לי כל האנרגיה
מהגוף, ואני שוקעת בריחוף נעים. אני מזהה את ההרגשה. היא בטח
נתנה לי איבופן. פתאום נהיה שקט כזה, נעים, רך.
שם דבר לא יכול לחדור את השקט הזה.
אני עוצמת עינים ומתמכרת לדממה... לילה טוב.