מאז שהיא עזבה אותי בדיוק ביום שהעירייה התחילה לחפור לנו את
הכביש על יד הבית, אני די נזהר מטרקטורים ודחפורים. אפילו
ממכוניות צהובות, בצבע של הדחפורים, אפילו מהן אני נזהר, כי
כנראה לעירייה יש איזה חשבון עתיק איתי, שכחתי לספר שגם זו
שהיתה לפניה עזבה בדיוק ביום שהפכו לנו את הבלטות ברחוב בגלל
צינור מים מחורבן שהתפוצץ.
טוב, נו, זה לא שאני כזה קטנוני, וזה לא הייתי אני שהבחנתי
במקריות המוזרה הזו. זו היתה היא ששלחה לי שיר אחרי חמישה ימים
שעזבה, וזו היא שכתבה בו על הצהוב בעיניים הבוכות שהתמזג לה עם
הצהוב של הטרקטור שחפר.
יש להן מינהג כזה, לשלוח שירים כשהן עוזבות. וכשאני רואה
שהצהוב מתחלף להן מצהוב של ביצה לצהוב של טרקטורים, זה כבר
ברור שזה סופי, לא צריך לשאול פעמיים. כך נזכרתי שגם ההיא,
הקודמת, גם היא שלחה לי שיר שיטפון, וגם היא רמזה לאיזה טרקטור
צהוב שחפר בכביש את החפירה של חייה, ככה היא כתבה.
פעם קראתי שבקנדה או בניו זילנד, אנשים יוצאים להפגנות נגד
העירייה על הרבה פחות מזה, ויש אנשים שאפילו מכריזים מרד מיסים
נגד עירייה ששואבת לתושבים בחורות עם טרקטורים צהובים, אבל כאן
כולם רק מאחלים לכולם שיהיה להם יום כתום.

זה היה רק טיבעי, כמובן, שאקבע מהר ככל האפשר עם אותה אחת
חמודה מהמחשב, שכבר מזמן פינטזנו על המיפגש הראשון בינינו
במסעדה הכי גבוהה בעיר, אפילו לא ידעתי מה שמה האמיתי.
היום זה קרה, והיא באמת יפה, יפה יותר מאשר בתמונה, וכשהיא
אמרה לי בהתרגשות מובנת 'נעים מאוד, ארנונה' - הבנתי שכנראה זה
הולך לקרות לי שוב, אז אמרתי למלצר: בינתיים תביא לנו רק מים.

אחרי שעתיים הלכנו משם. היה בסדר, השורות הכתובות שלה נחרשו לי
עם יופיה הלא הידוע, וגם חשבון המים והארנונה לא היה בשמיים.
וכשהיא שאלה אותי מה עכשיו, מה הלאה, אמרתי לה רגע, קודם אני
צריך לברר מחר בעירייה.