הוא אף פעם לא חשב על התאבדות. תמיד היה בן אדם שמח ומלא חיים.
תמיד חייך וצחק עם כולם. אף פעם אף אחד לא ראה אותו בוכה או עם
פרצוף לא שמח. הוא תמיד היה עושה את הכל מהלב והיה מלא רגש.

היא הייתה שקטה וביישנית. קיבלה כל דבר שאמרו לה ולא התווכחה
כמעט אף פעם. היא לא אהבה את זה. היא אהבה להיות ביחסים טובים
עם אנשים ולגרום להם להיות שמחים. היה קשה לדעת מה היא חושבת.
היה קשה לקרוא על הפנים שלה מה היא מרגישה.

הם נפגשו. הם התחברו מאוד. שניהם אהבו לעשות טוב אחד לשני וככה
יצאו מרוצים. הייתה בניהם כימיה וראו שיש להם זיק בעיניים. הם
עשו הכל ביחד ולשם שינוי היא הלכה עם חיוך על הפנים כל הזמן.

הקשר בניהם התחזק מאוד והאהבה הלכה והתגברה. הם היו כמעט כל
הזמן ביחד ואף פעם לא רבו. מין זוג אידיאלי כזה. אני יכול
להגיד בכנות שקינאתי בהם, בעצם כולם קינאו. אהבה כזאת לא ראו
בכל יום.

הם שכבו. זה נראה להם נכון. אפילו שהם היו צעירים. הם אהבו
ורצו להיות אחד עם השני. להיות אדם אחד. זה רק חיזק את הקשר
שלהם ואנשים כבר התחילו לחשוד ולחשוב שזה מוזר שהכל כל כך ורוד
בשבילם. להם זה לא הפריע.

"מה את עושה כשאת לא מצליחה להירדם?" שאל אותה לילה אחד כששכבו
על המיטה שלה. "אני סופרת כבשים... מסתכלת על התקרה וסופרת
כבשים" סיפרה לו כשהיא מתבוננת בתקרה ובכוכבים שנצנצו דרך
החלון. "זה עובד? לי זה אף פעם לא עבד. אני תמיד מתהפך במיטה,"
אמר. "כי אתה צריך להתרכז. זה לא בא סתם ככה," הסבירה לו.

"הנה. בוא ננסה. תחבק אותי חזק ותסתכל על התקרה." הדריכה אותו.
הוא חיבק אותה חזק והתרכז בתקרה. "עכשיו נספור כבשים.." אמרה.
"כבש אחד.." התחיל וקולו רעד. "תתרכז ותמשיך" אמרה לו. "כבש
שני..כבש שלישי.. אני אוהב אותך.. כבש רביעי" ונרדמו.

שבוע עבר. מחשבות התרוצצו לו בראש. מכל הסוגים אבל הייתה אחת
מרכזית שלא עזבה אותו. הוא רצה להיות איתה, לנצח. "את אוהבת
אותי?" התחיל לחתור למטרה שאליה רצה להגיע. "כן.. מאוד... למה
אתה שואל?" ענתה ושאלה. "כמה את אוהבת אותי?" המשיך. "הכי
בעולם," אמרה. "אני רוצה להיות איתך לנצח," אמר. "גם אני..."
אמרה ולא הבינה את כוונתו. "לא. לנצח, לנצח. לתמיד. אני רוצה
למות איתך," הפיל את הבשורה.

"מאיפה זה צץ פתאום?" חייכה חיוך נבוך, היא התחילה להסמיק ולא
להרגיש בנוח. היא לא ידעה מה להגיד לו. "אם אנחנו אוהבים
ורוצים להיות אחד עם השני לנצח למה שלא נמות ביחד וככה נהיה
לנצח ביחד?" הסביר. "כי אני רוצה לחיות. יש לי דברים לעשות,
חלומות להגשים," אמרה לו. "אבל באהבה עושים פשרות, גם אני
מוותר על הרבה כדי להיות איתך לנצח," ניסה לשכנע אותה.

בסופו של דבר הוא גרם לה להבין שזה הדבר הנכון לעשות אם הם
רוצים להיות ביחד לנצח. הם החליטו למות ביחד. יותר נכון הוא
החליט והיא לא סירבה כמו תמיד.

הגיע רגע האמת. היום בו הם היו אמורים למות. "אני לא רוצה
למות," לחשה לו בשקט. "אל תדאגי זה לא כואב... זה אולי אפילו
כיף," ניסה להרגיע אותה. "איך אתה יודע? לא מתת אף פעם..."
אמרה לו. "אני יודע... אבל אני מנחש... אני אמות איתך עכשיו
ביחד אז אל תדאגי..." הסביר. "אבל אני לא רוצה למות!" בכתה.
"אם את לא מוכנה למות איתי זה סימן שאת לא אוהבת אותי," ניסה
לגרום לה לרגשות אשמה. "אתה יודע שאני אוהבת אותך.. אני פשוט
מפחדת," אמרה. "אל תדאגי. אני איתך לאורך כל הדרך." הרגיע
אותה. "טוב, בסדר. בוא נעשה את זה."

"זהו. הכל מוכן. עכשיו אנחנו מוכנים. פשוט תני לי יד ותספרי
כבשים," אמר ונשכב על המיטה המסודרת מרים את ידו ומחכה שתיקח
אותה. היא היססה, היא הרגישה מסוחררת ולא יציבה. תפסה את ידו
ונשכבה לידו. שניהם הסתכלו על התקרה הלבנה. "עד איזה כבשה
לספור?" שאלה בתמימות. "לא יודע... עד לאן שנגיע..." אמר.

"כבש ראשון... כבש שני... כבש שלישי..."