ואז, כשצלילי חמת החלילים הסוערים והמנותקים התערבבו עם קולות
שקשוקי כוסות הבירה והוויסקי, ופרצופים ניבטו מכל עבר, חיוכים,
דיבורים, ריקודים, צחוקים, שמחה, מנגינה, ענטוזים, התחלות
ראשונות, וזוגיות שלווה, חלפה בראשי המחשבה החדה, הבודדה,
העצובה - מה קורה איתי, עם החיים שלי, למה זה לא מסתדר, למה
אני לבד.
מחשבות נוגות על בדידות, כשמסביב כל אחד בתורו מוצא את משלימו,
והעולם סובב סביב זה - שבויים באים והולכים, תיקים הולכים
ונתפרים, מלחמות קורות בקיץ ובחורף, אבל מה זה חשוב כשאתה שלם,
כשאתה לא לבד.
ועכשיו אני בבר, כולם בתנועה, ואני קפוא, כאילו שמו אותי
בפאוז, כמו הסמל של שני הקווים שיש על השלט של הוידאו, רק
שמישהו יגיד לי איפה הקו השני שלי, אני מחפש כבר המון זמן.
ואני חושב על כולכן, ואוהב את כולכן, ומאוד מתגעגע, ובטח מאוד
מצטער, שגמרתי את זה אתכן כל כך מהר, בטח סתם, בטח מהר מדי,
בטח כי פחדתי. איפה את ג'ואנה, מזדיינת בניו יורק, אבל אהבת
אותי אהבה עזה, ואני אידיוט, ואיפה כולכן, כי אני מגורה עכשיו,
ונמשך לכולכן עכשיו, הרגע, ואולי זה יעבור, ואולי לא.
אני יושב עצוב.
קפוא למראית עין, מסתודד, לחלוחית מאיימת לגדוש את העיניים.
אבל לגמרי לא רגוע, תר, אבל נותר ישוב בלי לנוע.
כי כולם מסביבי רגועים, מושלמים, אוהבים, שמחים. כולם נפלאים,
ורק אני לא משתלב, לא מבין ולא מצליח. רק אני לא אוהב, כועס,
מקנא, שונא. מנותק מהחדר, שמתנתק ממני, בהתחלה הוא מנסה, קצת
משתדל, אבל חיש מוותר, הולך קדימה, מקשה אחת.
נושם די מהר, גם כי קר, אבל לא בעיקר.
תמיד נמשכתי לנשים נסערות ויפות. נשים יצריות, נשים. ועכשיו
אני בבית, יושב בחדר מנוזל, סובב במוסיקה קצבית משנות השמונים,
וחושב על המשפט שפלטת אתמול מבלי משים, אישה יפה, נסערת ויצרית
שכמותך. אמרתי לך שאני אדיש בדרך כלל, לא בא לי כלום, ודווקא
אלייך התחשק לי להתקשר, רציתי, הגוף שלי התעורר. ואמרת שאולי
רציתי כי ידעתי שזה לא יקרה. לא היה אכפת לי לרצות, פרדוקס
שכמותי, כי ממילא זה לא היה קורה בינינו. נאלמתי דום איך סיכמת
אותי במשפט אחד, ואת בכלל לא אמורה להכיר אותי. ידעתי שזה בטח
לא יצא בסוף, ובגלל זה רציתי להתקשר, כי לא היה לי ממה לפחד.
אם היה לזה סיכוי, לא הייתי מתקשר, מהפחד, מהחרדה, הייתי הופך
אדיש. כמו תמיד...
זיקית הקארמה של בוי ג'ורג' מתנגנת בצלילים נקיים של מתקתקות
אופיינית, והזין שלי בוער. בוער אלייך, איפה שתהיי, מתי שתבואי
כבר. כי נמאס לי ואני מרגיש שאני מתבלה, מתיישן, נמחק, בעיקר
מבחוץ, אבל גם מבפנים, ואני מתרחק, ואני אפאטי.
אני חרד. מפחד. מקנא. שונא.
תמיד נמשכתי לנשים חזקות, כועסות, שמחות, קצת שתלטניות, אבל
כנראה שגם תמיד פחדתי שיקרה איתן משהו.
אבל אני עוד מחכה, נאחז, מנסה ובוכה, ורוצה אותך איתי, חמה
וחיה, סוערת ומינית.
והלב שלי נראה לי כמו חמת חלילים, שנותרה שוממת כי כבר אין מי
שינגן עליה, וקצת חלודה מאז שנשפו עליה בפעם האחרונה.