"כלומניקית בת 20,זה מה שאת! כלומניקית!" לוחשת לעצמי, מביטה
בדמות הנשקפת מול המראה שבדיוק ניפצתי.
חושך.
הידיים שלי מוכתמות מדם. פצועות משברי זכוכית. מראה.
חזרתי מערב טיפוסי, ישיבה בבר, אותו שוט קבוע של 'ליקוויד
קוקאין' ישן וטוב אלא שהפעם, שום דבר כבר לא מרגיש ישן וטוב.
גם לא לגלות שכשהיינו ביחד בגדת בי.
אני ניצבת מול מראה שבורה, הדם ניגר מידיי. מטפטף לו לאט
לאט... טיפה אחרי טיפה עד שכבר נוצרה שלולית דם בכניסה .
מביטה בעצמי. מתבוננת במראה מנופצת. מבט של ייאוש.
דמות חלולה ניצבת מולי ואפילו לי קצת קשה לזהות את האדם המשתף
מולי. את עצמי. הידיים פצועות אבל זה לא מפריעה לי להדליק
סיגריה, לשאוף אותה חזק לתוך הריאות ולאחל לעצמי שעם כל נשיפה
החוצה של העשן הלבן הזה גם הנפש הפצועה שלי תתפוגג, יחד עם
העשן.
כלומניקית בת 20.

כולם נפגעים בסופו של דבר...
אתה -  אח שלי, האדם שתמיד היה שם לצידי, נשבר. העדיף להפסיק
להתמודד ועזב. פשוט הלך ושנינו יודעים שאין לך כוונה לחזור...
את - החברה הכי טובה שלי, זאת שתמיד הבטיחה שהיא לא מסוגלת
להזיק. בטח לא לי. שוכבת היום עם חבר שלי. סליחה, אתה כבר החבר
לשעבר. כל חרא והכבוד הראוי לו.
ובאמת שאני לא יודעת על מי יותר לכעוס; עליי או על שניכם...
אפילו לא מגיע לך שאני אקרא לך 'אתה' - החבר. המאהב. השותף.
החצי השני שלי... לאדם שהצליח לפגוע בי כל כך הרבה ואפילו לא
באופן ישיר. לאדם שרצה לעשות לי רק רע, כי תועלת ידעת שזה לא
יביא.

לרגע נדמה לי שהפסקתי לדמם אבל אז הבנתי שהדם לא פסק, הוא פשוט
ניגר מעיניי במקום.
חוסר אונים מהול בכאב.
מנסה להתרומם אך סחרחורת תוקפת אותי ואני מתאמצת לא להקיא. האף
שורף, הידיים חתוכות והעיניים כבר יבשו.
שטה בסירה של תהפוכות. משקעי חיי הם הגלים, והזמן... אומרים
שהזמן מרפא את הפצעים, אז אני הולכת לישון ומקווה לא להתעורר
יותר. לעולם.