שיט, כבר שבע ועשרים. לא רק שחם לי נורא, אני גם מאחר. איך
שאני לא מנסה להגיע בזמן אני תמיד מאחר לכל מקום. ועכשיו בכלל,
כל מה שאני עושה הולך לי לאט ורק הזמן הולך פתאום מהר. אני
יכול להשבע שלפני רגע הסתכלתי עליו והוא עוד לא היה שבע.
רק כשאני יוצא סוף סוף מהבית, אני קולט את הרעש של המכוניות
שנוסעות על הכביש, רעש רטוב כזה, מסתבר שירד גשם. אבל קטן
עלינו, אני יוצא עם האפניים בכל זאת.
כשאני עולה על האופניים אני שם לב ששכחתי את הסנדלים. כל כך
מיהרתי שירדתי מהבית יחף. ועכשיו כשאני שם לב לזה אני רואה
ששכחתי גם את החולצה. אבל כבר ממש מאוחר, אין לי זמן לעלות
בחזרה. לא נורא, ניסע ככה.
טוב, אז יורד גשם גם עכשיו, אז מה? שירד! זה בקושי טיפטוף מסכן
ובכל מקרה, אני לא מסוכר.
איך שאני אומר את זה לעצמי, הטיפטוף הופך לכזה מבול מטורף,
שתוך שניה אני כולי רטוב. אבל הגשם חם, או שלי חם כל כך,
שאפילו הגשם הזה לא מצליח לקרר אותי.
הירידה הזאת נורא חזקה והמעצורים לא מגיבים כמו שצריך, אולי
בגלל הגשם. אני מתחיל להלחץ, אני עוד לא כזה רוכב מקצועי, אני
גם ככה לא מרגיש סופר יציב על האופניים. תכף מגיע סיבוב חזק,
אני טס נורא מהר, איך האופניים האלה יכולות להגיע למהירויות
כאלה! אמא! אהההה! אני עף, כל כך גבוה! אני עומד לשבור את כל
הצורה! המדרכה מתקרבת אלי! עוד שניה ההתרסקות...

מוזר, בכלל לא כואב לי בשום מקום. הייתי בטוח שיכאב, אבל לא
כואב לי, אני רק מזיע כמו חזיר.

"אתה בסדר?" קול מוכר. אני מסתובב על הגב ורואה את החיוך
המקסים שלה, מתחת לעיניים דואגות. "עדי הרופאה, בדיוק בזמן!"
היא מתכופפת אלי, "אלון! אני לא מאמינה, אתה בסדר?" הרעש של
המכוניות הולך ומתעמעם, "כן, רק שחם לי נורא." היא שולחת יד
ונוגעת לי במצח, "חם לך נורא? לא כואב לך? לא שברת כלום?"
"לא, אני בסדר גמור," אני אומר לה תוך כדי שאני קם, "אני נורא
שמח לראות אותך שוב." היא עוזרת לי לקום ומכווצת את פניה, "מה?
אה, כן,  גם אני." היא אומרת, מבולבלת, "רק שאני לא מבינה איך
כבר קמת, אני לא הייתי יכולה לזוז חודש אחרי התרסקות כזאת."
היא חוזרת לשטף הדיבור שלה, "אתה בטוח שאתה בסדר?" היא שואלת
שוב תוך שהיא שולחת יד ונוגעת לי בעדינות בלחי. החום המעיק
שהציף אותי עד עכשיו מתחלף בחמימות נעימה ומרגיעה כזאת שכבר
חשבתי שלא אזהה אותה אם תגיע שוב אי פעם.
"כן, אני באמת בסדר." אני מביט ביד שלה שמלטפת לי את הלחי
וחוזר עם חיוך משלי להביט אל תוך העיניים המקסימות שלה. החיוך
שלה כל כך מרגיש לי בשבילי, שאני פשוט לא יכול לעצור את עצמי.
אני מתקרב אליה, מניח בעדינות את ידי בצידי מתניה, ומצמיד אותה
אלי. העדינות נעלמת מהר מאד והחיבוק הופך לחיבוק כל כך חזק,
שאני מפחד לשבור אותה, אבל היא מצידה לא מתנגדת ולא אומרת
כלום, עסוקה בלחבק בעצמה, לחבק אותי. מה, יכול להיות שזה באמת
קורה? סוף סוף? כל כך טוב לי ככה, אני יכול להשאר ככה לנצח, לא
לעשות יותר שום דבר בחיים שלי ולא...
זימזום קצר. לא, לא יכול להיות!
"Sorry Mrs. Jackson, I am for real!"