26.1.04

אני מסתכלת במראה, ואני אומרת לעצמי "לעזאזל, גם הוא היה
בנאדם!".
ואז הפחד משתלט עלי, הפחד שגם בי יש כמויות עצומות כאלה של
שנאה, של רוע, של סדיזם. הרי במה הוא היה שונה ממני?
בזה שהוא היה גרמני ואני יהודיה?
בזה שהוא היה זכר ואני נקבה?
איפה היה השוני העצום הזה שעשה אותי, שעשה את סבאל'ה שלי, שעשה
את כל המשפחה שלי, שלי ושל עוד 6 מיליון יהודים לכל-כך שונים
ממנו?
אני מסתכלת במראה, מחפשת בעצמי משהו שעשה אותי כל-כך שונה
ממנו. הרי הוא לא הכיר את כל השישה מיליון באופן אישי, הוא לא
ידע מה הם עברו בחיים, לא הכיר את הדעות שלהם, את המוסרים
שלהם, בעצם הוא לא ידע עליהם כלום חוץ מהיותם יהודים, אבל זה
לא מה שמנע ממנו לעשות בהם את מעשי הטבח והזדון האלה. ואני
מסתכלת במראה ושואלת איך, איך בנאדם יכול לקום בוקר אחד
ולהחליט שזהו... שפה זאת נקודת הסוף, איך מישהו בכלל יכול
להעלות על הדעת לבנות קרמטוריום, לתת למיליוני אנשים להתרוצץ
ברחבי הגטו עירומים כביום היוולדם או במקרה הטוב- עם חולצה
דקיקה עליהם שלא עושה שום הבדל כשבחוץ הטמפרטורה היא מתחת ל-0.
איך בנאדם יכול לקום בוקר אחד ולהחליט לשים סוף ללאום שלם,
למשפחות שלמות, איך המח האנושי יכול בכלל לחשוב על דבר מעוות
ומלוכלך שכזה?
ואז אני כבר מזילה דמעה, דמעה של פחד, דמעה שגם בי יש את אותו
היצר, את אותה התאווה לסדיזם, את אותו הרצון להרוג. דמעה של
פחד שאולי כל הפחדים והתסכולים והכאבים שעצורים בי יתפרצו יום
אחד בכזאת רמה שאני אהיה ההיטלר הבא.

וזה מפחיד... ורק עצם המחשבה על זה גורמת לי לסובב את הגב אל
הדמות שמשתקפת אליי מהמראה, כי פתאום אני רואה בצורה שונה
מתמיד את הדמות שמשתקפת אליי, פתאום אני מפחדת להביט באותה
הדמות שאני מביטה בה כבר 17 שנים, אני מתחילה לפחד שהתשוקה
שזורמת לי בדם זה לא סתם השתוללות של הורמונים אלא רצון לרצח,
ושהאהבה שאני חשה כלפי החברים המקסימים שלי היא בעצם אהבה
מזויפת, כדי "לקנות" אותם, ואז, בדקה שהם הכי יסמכו עליי, אני
אראה להם מה באמת היו התוכניות שלי - להרוג כל אחד מהם.
ואני יודעת שזה לא נכון, ואני יודעת שאולי אני בנאדם טוב ואולי
אני בנאדם רע, אבל בנאדם כזה מה שבטוח אני לא, אבל כל פעם
עולות לי לראש אותן זעקות הכאב ששמעתי בכל אותם הסרטים, ואז
אני נזכרת שזעקות הכאב האלה יצאו לאוויר העולם כי בנאדם,
בנאדם, בשר ודם, גרם להן לצאת, גרם להן להיוולד.
וזה מה שהכי מפחיד אותי, שכמו שבו היה כל-כך הרבה רוע, כל-כך
הרבה רוע ובלי טיפת רחמנות על הילד הקטן שעוד לא התחיל את חייו
ובלי טיפת אהדה למראה הילדה הקטנה עם השמלה האדומה והצמות
הזהובות שבוכה בבכי תמרורים ולא היתה בו טיפת כבוד כלפי הזקן
שעבר בחיים שלו קצת יותר ממה שהוא עבר, שכמו שהוא הצליח למצוא
בעצמו כמויות עצומות שכאלה של שנאה, ככה גם כל בנאדם יכול
למצוא בעצמו את אותה הכמות של שנאה, של סדיזם, של קנאה ורוע.
ואז, אז אני כבר טובעת בתוך בריכת דמעות, והפעם לא בדמעות של
פחד אלא בדמעות של בושה, בושה על כך שאני בת-אדם!