כאב לי הראש.
"אין לי כוח, בחיי" אמרתי לו. אבל הוא התעקש, "את חייבת לבוא!
זה לא נושא לדיון!"
קמתי באיטיות מהמדף, עליו נשענתי, מביטה מסביבי.
חיות בכלובים, ארנבים קטנים ולבנים מסתכלים עליי בפרצוף ספק
כועס-ספק עצוב.
"כמה זמן אני ישנה כבר?" שאלתי.
הוא חייך.
מבחנות בעבעו מולי, מעלות צבעים לא ברורים של ירוק-אדום.

תוך כדי שהוא מוביל אותי דרך מסדרון לבן כולו, אני מתחילה כולי
לרעוד.
"תיכף מגיעים", הוא אמר. אז המשכתי ללכת.
הרגשתי את הרגליים הכבדות שלי מהלכות להן לאיטן על הרצפה. חצי
חיוך עולה על שפתיו.
נכנסנו לחדר שהיה בסוף המסדרון האין סופי. התיישבתי ממול
למראה. והסתכלתי.

שום דבר לא היה בלתי רגיל. כל מה שזכרתי זה שהגעתי אליו...
ואז... נרדמתי?
כאב הראש התעצם בצורה בלתי נסבלת.
"אההה..." זעקתי. החזקתי את הראש והרגשתי בקרחת קטנטנה על הראש
שלי.
"מה זה?" שאלתי בעודי כמעט מתעלפת מהתגלית.
"הא... זה... משהו שהיה צריך לסדר לך שם, היה לך פצע..."
"מה? מה בדיוק?", שאלתי.
לא עניין אותי באמת למה הוא הרשה לעצמו בכלל לעשות את זה, רק
חשבתי על מה אנשים יגידו לי על זה.
יסתכלו עליי כאילו אני מוזרה, פריקית.

התעוררתי.
ומצאתי את עצמי בבית.
מסתכלת על הקירות שבחדר, הכול נראה רגיל.
הפוסטרים על הקיר, הדיסקים במקום, הבגדים מפוזרים על הרצפה-
כמו תמיד.
מאז אותו אירוע מלפני כמה שנים, הבנתי את משמעות החיים, שצריך
לחיות את הרגע ולא להיות משועבדת לגורם מסוים. שרון אומרת
שהדבר הזה הרס אותי.
ניסיתי להיזכר באתמול בערב, דבר שהייתי רגילה לעשות מדי בוקר.
אבל הפעם לא ממש זכרתי.
"איך הגעתי למיטה?", שאלתי את עצמי, "ומתי?".
ברקע אני שומעת את שרון צועקת לי אם אני רוצה קפה. חייכתי
ועניתי לה. פתחתי את החלון, מסתכלת על התנועה שבחוץ, ומדליקה
סיגריה. קמתי מהמיטה, ניגשתי לאט לאט לחדר האמבטיה, פותחת את
ברז המים, שוטפת את הידיים במים המקפיאים, ושוטפת את הפנים.
מרימה את הפרצוף למראה. וצורחת.

קול חיוג טלפון

הוא לא עונה.
דווקא עכשיו, מכל הפעמים, הוא לא עונה.
זרקתי את השפופרת בחזרה למקום בכעס, שרון מניחה את הקפה הרותח
בידי, אבל מהלחץ אני שופכת קצת.
"תיזהרי !" היא מסננת וקמה לנגב את השטיח הכחלחל שהיא קנתה
במכירת חיסול. למרות שהיא לא צריכה מכירות חיסול בשביל להמשיך
להתקיים. מאז ומתמיד היה לה כסף והיא יודעת את זה. אפילו רוצה
להדחיק את זה, מאיזו שהיא סיבה. היא זו שהייתה עוזרת לדניאל
לממן את כל הניסויים שלו. כל מה שאי פעם רצה, הלווה ממנה כסף
לכך, ולפעמים זה היה נראה כאילו היא המממנת היחידה.
אבל בכל זאת היא תמיד אמרה שהיא רוצה שיעריכו אותה בגלל מה
שהיא, ולא מה שההורים שלה עשו בחייהם, או הכסף שהיא ירשה מהם.

לא סיפרתי לה. כנראה גם בגלל שזה לא היה נורא בולט. היא אפילו
לא שמה לב לזה בעצמה.
אז העדפתי לא להגיד לה. על מה שקרה אתמול...
הדלקתי את הטלוויזיה. תוכנית הבוקר, על סיגריה נוספת, והקפה
ביד.
כמה אנשים דיברו על יחסים בין גבר לאישה, וברקע היו פרחים
ורודים מטרידים במיוחד.
מישהי שכנראה הייתה המנחה של התוכנית, לא שכחה לחייך אפילו
לשנייה אחת. ואני, חושבת.
"...אז.. מה עשית אתמול?...", שואלת שרון, ספק מעוניינת, ספק
מנסה להפיג את השעמום מהמבט באישה החייכנית שבטלוויזיה.
"נו, את יודעת מה עשיתי אתמול" עניתי לה ביהירות יתירה. היא
קלטה את זה. והנמיכה מבטה.
תמיד עשיתי לה את זה, מעליבה אותה, ובלי כוונה.
"קודם..." התחלתי, מנסה להראות שאני מצטערת, "הלכתי לעבודה
שלו... אכלנו... ואז..." חיוך עלה על שפתיי, "נו, אני צריכה
לפרט?!". קפצתי עליה והנחתי נשיקה קטנטנה על הלחי שלה. היא
חייכה.
כמובן שהשמטתי כמה דברים, כמו העובדה שנרדמתי במעבדה שלו אחרי
שחיכיתי לו כמה שעות טובות, ושאני ממש לא זוכרת איך הגעתי
למיטה שלי...

נכנסתי למשרד הארעי שסידרו לי בעבודה. מדפים אקראיים אכלסו
ערמות של תיקיות, כמה זמן אני כבר ככה? במשרד כזה לא מושקע?
אולי שנתיים, שנה וחצי.
לא ממש אהבתי את סביבת העבודה שלי, הכול היה חנוק כזה. לא
ברור.
על הקירות לא היו תמונות כלל, כאילו רק אתמול עברתי לחדר הזה.
אבל עדיין, אהבתי את העבודה שלי.
העדפתי לעבוד בכזה מקום צפוף, מאשר להיות בבית. כל הזמן. כמו
שהוא רצה.
חשבתי, והתחלתי לעבור על הטפסים שמר גרינברג השאיר לי על
המדף.

יצאתי מהמעלית, ונכנסתי לחדר המדרגות.
בעודי מחכה לגשם שייפסק, הדלקתי סיגריה וחשבתי.
כל הקשר שלי עם דניאל כבר לא נראה לי. לקום בלי שום זיכרון
כמעט מאתמול היה נורא מוזר, ובהתחלה האשמתי אותו. אבל לרגע
שאלתי את עצמי, אם אני רואה את הדברים האלה.
הרי שרון לא ראתה את מה שאני ראיתי היום בבוקר במראה. היא
אומנם שמעה אותי צורחת, אבל כשהיא הגיעה אמרתי לה שקיבלתי מכה
מהארון כשפתחתי אותו. מפני שאחרי שניסיתי להראות לה, היא לא
הבחינה בדבר.
נכנסתי לאוטו, הנחתי את הדברים שלי על המושב, והתחלתי לנסוע.
התחיל לרדת גשם שוב.
בדרך, התקשרתי שוב אליו, רק שהפעם הוא ענה. לשם שינוי.
הרגשתי את הקול שלו רועד במין להט שכזה. כמו מן פחד משולהב
בהתרגשות. לרגע חשבתי שאני שומעת את הקול שלו ככה, בגלל
שלאחרונה אני מדמיינת דברים, כמו שדניאל אמר לי אתמול. הוא אמר
שאת המסדרון הלבן, אני דמיינתי.
"אני צריכה לדבר איתך... עלינו" גמגמתי.
היה רגע של שקט. לא הבנתי אם הוא עדיין על הקו או לא.
"דניאל?" שאלתי.
"כן... אני פה...", הוא ענה בחוסר רצון.
"מה קרה?", המשכתי, בעודי מתמרנת בין 2 מכוניות חונות.
"האא... אני ממש צריך לדבר איתך... זה קשור ל...", והפסיק.
"קשור למה?" שאלתי.
"זה קשור לשרון., הוא ענה בפסיקות.
"מה קרה לשרון?", שאלתי.
אבל הוא לא ענה. שאלתי שוב. הרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת, והוא
רק אמר- "תבואי מהר אליי, אני צריך לדבר איתך."

הלחץ לא עושה עימי טוב.
התחלתי לנסוע במהירות מסחררת, חושבת על מה שעלול היה לקרות לה,
ולמה הודיעו לדניאל ולא לי?
ממשיכה לתמרן בין מכוניות נוסעות, חונות, צופרות. מגיעה לצומת.
במהירות מטורפת. וחושך.

הדבר הראשון שהרגשתי כשקמתי היה כאב ראש מסחרר.
קמתי בבית שלו, של דניאל.
הטלוויזיה הייתה דלוקה, על ערוץ ההיי-טק, הערוץ שהוא תמיד אהב.
הקומקום השמיע קולות של רתיחה.
ניסיתי לקחת את השלט , אבל הבחנתי פתאום שהידיים שלי... לא
יכולתי להזיז אותן...
"מה קרה לי?" שאלתי, מפוחדת וכעוסה בדבר. הוא הגיח מהדלת אל
החדר שלו.
"תאונה..." הוא ענה בשקט. "נכנסת במכונית שעברה בצומת... הם
אמרו שלא ראית את המכונית בגלל הגשם, שום דבר רציני, הם שיחררו
אותך בפחות מ3 שעות... והנה את פה" אמר וחייך.
"הם?", שאלתי.
"כן, הרופאים בבית החולים", הוא ענה בפסיקות. אבל אני לא זכרתי
רופאים. אלא אם רופאים החלו להידמות לארנבים.
הוא ניגש אליי וחיבק אותי. הרגשתי פתאום מן הקלה שכזו.
ניסיתי להזיז שוב את הידיים, והצלחתי, השבתי לו חיבוק.
"אמרתי לך... למה את צריכה את כל זה?"הוא אמר.
"את כל מה?" שאלתי, עושה את עצמי לא מבינה.
"את הרי יודעת שאת קצת לא בסדר... כל הלחץ הזה שהיית נתונה
אליו לאחרונה לא עשה לך טוב... ואת יודעת שזה לא רק זה", הוא
אמר, "את יודעת שהפסיכיאטר שלך ביקש שלא תעבדי, ולא תהיי חשופה
לדברים שעלולים לגרום לך להתמוטטות. כמו שפעם עברת". הוא הנמיך
את העיניים שלו. ידעתי שהוא לא רצה להגיד לי את זה, אבל הוא
היה מוכרח.
"אז מה אתה רוצה שאני יעשה?", שאלתי, "אשאר כל היום בבית, ולא
אעשה כלום? אני לא יכולה ליפול עלייך כמעמסה, בזמן האחרון אני
אפילו לא יודעת מה אנחנו..." אמרתי.
לא רציתי להגיד את זה. כי ידעתי שהוא ייפגע. הוא תמיד נפגע
מהר, אני תמיד פוגעת באחרים במילים שלי. הישירות שלי.
"מה זאת אומרת מה אנחנו?", הוא שאל, ידעתי שהוא לא רצה שאני
אענה, אז לא עניתי.
התקרבתי אליו, והתנצלתי. ראיתי שהעיניים שלו בהקו במין ניצוץ
שכזה, שהיה שמור רק לו. דניאל.
ידעתי שהוא תמיד רצה שאני אשאר בבית, הוא דאג לי. מן דאגה
חולנית שכזו.
אבל עד לאחרונה הייתי בסדר, לא היה אפילו מקרה אחד שבו מצאתי
את עצמי מתעוררת במיטה שלי, בלי שאני זוכרת איך הגעתי אליה, או
שאני עוברת תאונת דרכים.
כנראה שזה היה היום הכי גרוע שלי.
"אני אדאג לביטוח ולמכונית שלך", הוא אמר. הוא תמיד דאג לעשות
בשבילי את כל הדברים האלה.

בבוקר קמתי, השמש נכנסת דרך החלון שממול למיטה. הוא כבר לא היה
שם.
גיששתי לי בשקט את דרכי למטבח. ועל המקרר היה פתק, "לתמר", היה
כתוב שם, "בוקר טוב! מקווה שישנת טוב, דיברתי עם הבוס שלך ויש
לך יום חופש!". חיוך סיים את הפתק. אז חייכתי ופתחתי את המקרר,
שם חיכתה לי ארוחת בוקר מוכנה. חייכתי שוב, והתיישבתי לאכול.

למרות שאהבתי אותו, הרגשתי שזה לא יכול להמשך ככה.
הוא מבקש ממני כל הזמן להיות בבית. למרות שזה בא מדאגה, לא
יכולתי לספק את מה שהוא ביקש.
לא יכולתי להישאר בבית כל היום, ולהיות תלויה בו. למרות שזה מה
שהוא תמיד רצה.
הוא כבר יודע שאני מתכננת לסיים את זה. בינינו.
אבל אני אף פעם לא מספיקה לעשות את זה. תמיד קורה משהו.
אז החלטתי שכשהוא חוזר היום מהעבודה, אני עושה את זה.

קול הדלת הנפתחת העירה אותי, חלמתי בהקיץ, על חופשה. כמה זמן
לא הייתי בחופשה.
מאז אותו אירוע, לא יצאנו אני ודניאל לחופשה. ובכלל, אני.
הוא הגיח מהדלת, הניח את התיק שלו לצד הקיר, והסתכל עליי.
החלטתי שאני חייבת לעשות את זה.
לקחתי עוד לגימה מהקפה, וקראתי לו לשבת לידי.
"איך עבר עלייך היום?", שאלתי, מתחילה את השיחה בידידות.
"מצוין", הוא ענה, עם חיוך. "יופי", עניתי. מחייכת בחזרה.
"תקשיב, אני לא יודעת מה בדיוק קרה אתמול, אני לא זוכרת למה
מיהרתי כל כך אתמול על הכביש, ואני אפילו לא זוכרת איך הגעתי
למיטה שלי באותו היום, אחרי שהייתי אצלך בעבודה".
הוא התחיל להוריד את החולצה העליונה, וסידר את הישיבה שלו,
שיהיה לו נוח יותר.
"מה את רוצה להגיד בזה?", הוא שאל, לא מבין.
"אני רוצה להגיד בזה... ש...", התחלתי לפקפק במה שרציתי לומר,
אבל ידעתי שאני חייבת להגיד לו את זה, כי אם לא, זה לא ייגמר.
"רציתי להגיד לך שזה לא נראה לי יותר..." אמרתי במהירות.
הבעת בעתה על הפנים שלו גרמה לי לסטות מהנושא.
"אתה יודע שאחרי האירוע שעברתי, אני כבר לא מי שאני." אמרתי.
"כן..." הוא ענה.
"והחלטתי, שבגלל שלא ניסיתי את החיים עצמם לידך, בגלל שאתה כל
כך מגביל וכובל אותי...", לא הסתכלתי עליו. "אני... רוצה לסיים
את זה".
חיכיתי לתשובה. לשווא.

הוא הסתכל עליי, במבט זדוני שכזה.
"אוקיי", הוא אמר.
"אוקיי?", שאלתי. ציפיתי לתגובה יותר רצינית, אולי אפילו לבקשה
לחשוב על זה שוב. אבל זו המילה היחידה שיצאה מהפה שלו.
"אני מבין אותך", אמר והחל להתקרב אליי, "מאז ה"אירוע" שלך
כביכול, את אחרת. את דורשת יותר. את רוצה את מה שיש לכולם.
ואני מבין את זה. קשה לראות את כולם ולא להיות כמותם". הוא
התקרב אליי קצת יותר בצורה מחשידה, וחיבק אותי.
"זה מה שהרגשתי שנים...", הוא המשיך, מלטף את שיערי, "הייתי
לבד בגלל זה... ואז ניסיתי לעשות אותך. ובהתחלה את היית תמיד
איתי, מתעניינת בי, רוצה בקרבתי... אבל בשנים האחרונות...
השתנית."
התחלתי לנשום בכבדות, חיוך מאולץ ומבולבל התפרש על פניי.
"מצטער", סיים. וחושך שוב.

"היי שרון?" שמעתי במעומם את קולו של דניאל, אבל לא יכולתי
לראות כלום או לזוז.
"כן, עשיתי את זה. כיביתי אותה. לא יכולתי יותר", פולט אנחה
וממשיך, "אני יודע שהיתי איתה ביחד הרבה זמן אבל... הייתי
חייב."
"איפה היא? בארון..."
"מדהים עד כמה שהדבר הזה אמיתי..."