חיים לא הכיר בקיומן של יממות. הוא גם לא הכיר בקיומם של
שבועות. יממה אצל חיים נמשכה 86400 שניות, לעומת יממה אצל
אנשים אחרים שנמשכה בסך הכל 24 שעות.
אנשים מסויימים הסתכלו על חיים בעין עקומה, והעמיקו בדיבור על
מוזרויותיו השונות במפגשים החברתיים שלהם. זה לא רגיל שבן אדם
חיי לפי שניות ויודע את השעה המדוייקת ביום לפיהן. זה גם לא
רגיל שבשעון של חיים, המצב היחיד שפועל הוא הסטופר.
בתור ילד צעיר, חיים היה אינטליגנט מעבר לנורמאלי. ביום הראשון
של בית הספר הוא התלבש יפה והתרגש בכל לשון של התרגשות. אמא
שלו אמרה לו שהיא תבוא לאסוף אותו מבית הספר באחת, ושיחכה
לבואה.
והנה, נגמר יום הלימודים הראשון בשעה 12 וחצי וחיים החל מחכה
לאמו. בשעה 1 האם כבר הייתה אמורה להגיע, אבל משום מה לא
הופיעה.
חיים גמר אומר ללכת הביתה ברגל, משום שהמרחק אינו רב כל כך.
והנה הוא מתחיל ללכת ואמו עוברת על פניו במכונית. היא רואה
אותו הולך עם הילקוט הגדול, מגושם כולו ולבוש כל כך יפה. האם
מתרגשת נורא, ובגאוותה, היא לא יכולה להסית את מבטה ממנו.
היא סטתה מנתיבה ועברה תאונה חזיתית עם מונית מרצדס לבנה.
הרופאים עמלו שניות רבות על מנת להצילה, אבל נסיונותיהם העלו
רק חצי, או שלושת רבעי אמא. היא לא שרדה את השבוע.
מאז הדיוק בזמנים היה ערך מקודש אצל חיים. בגיל 7 כבר היה
גרמני קטן. אף פעם לא אחר לבוא או הקדים לבוא, אף פעם לא חיכה
מעבר למועד המצופה, ואף פעם לא התחיל לצפות.
הציפיה עצמה הייתה חוסר דיוק ממשי בזמנים. בזבוז שווא של
אנרגיה הכרחית לקיומם של תהליכים אחרים.
החתך העמיק, והחללים נפערו כמו שצפוי היה שיקרה, וחיים, שהיה
פקיד זוטר מאוד בצבא, תלמיד זוטר מאוד בתיכון ואדם זוטר מאוד
בכללותו, עבר לגור עם אחיו הצעיר זיו בדירה ברמת-גן. זיו היה
בחור מוכשר ואינטליגנטי לא פחות מאחיו, אבל בזמן מות אמם של
השניים הוא היה עוד קטן מכדי להבין ולכן תפיסת עולמו הייתה
שונה במקצת משל אחיו בקשר לזמנים ומימדים אחרים.
הם עבדו יחד בבית קפה קטן במרכז העיר.
כאשר הגיעו לבית הקפה על מנת לברר אם יש שם עבודה לשניהם,
המנהל ערך להם ראיון קצר.
הוא שאל למי יש תעודת בגרות יותר טובה, ומה כל אחד מהם עשה
בצבא. שניהם אמרו לו, בלי לשקר, שלזיו יש תעודת בגרות הרבה
יותר טובה ושהוא גם שירת ביחידה מובחרת מאוד בצבא, שאת שמה אי
אפשר לחשוף.
וכך הוחלט כי חיים ישמש כשוטף כלים בבית הקפה וזיו יעבור
התלמדות קצרה בהכנת קפה, ויעבוד כברמן. כמובן שהמשכורות היו
שונות, אבל לחיים לא היה אכפת. הוא אהב את זיו וזיו אהב אותו.
וכך היה מספר חודשים. הם הלכו לעבודה ביחד, חזרו הביתה ביחד,
יצאו לבלות ביחד, והיה להם טוב.
הסיבה העיקרית שבגללה חיים אהב כל כך את זיו הייתה שהוא כל כך
דייקן, כמעט כמוהו.
עוד מגיל קטן זיו העריץ את חיים על הדייקנות הבלתי נסבלת שלו
ואימץ לעצמו את המנהג.
כמו חיים, גם הוא לא יכל לסבול  איחורים, הקדמות, ושעונים לא
מכוונים.
יום אחד חיים וזיו יצאו להפסקת צהריים קצרה במרכז העיר. הם
ישבו על ספסל עץ מתפורר עם שני המבוגרים עסיסיים ובדקו את
שעוניהם בתכיפות.
ואז, זיו הבחין בשעון שבצבץ מהפח. הוא החליט שמעכשיו הוא לא
יעיף מבט לשעון היד שלו על מנת לבדוק עוד כמה זמן נשאר להפסקת
הצהריים , אלא יסתכל על השעון שבצבץ מהפח.
חיים סלד מכך מכיוון שהיה בטוח שהוא לא מדויק כמו השעון שלו,
והוא אמר לזיו שיפסיק לדבר שטויות.
זיו, שהיה משועשע מכל העניין בדק את השעון שלו וגילה שבאמת
השעון שבפח  לא מכוון.
חיים בחן את מעשיו של זיו בחוסר אהדה מוחלט עת שזה גמר אומר
לכוון את השעון שבפח.

שניות לא רבות לאחר מכן נשמע הפיצוץ.