אני מרגיש קצת כמו כוס... אני מתמלא לאט-לאט. מתישהו אני נשפך.
הכל יוצא החוצה. כל המילים, המחשבות... כמו מליון נמלים קטנות
שרצות אחת אחרי השניה.
חמש שורות ארוכות-ארוכות, הן מקפצות ביניהם כמו תווים. הן
עושות את המנגינה של הנפש שלי. מנגינה שלא ברור מתי היא מתחילה
ומתי היא נגמרת. מנגינה עצובה, שמחה, מרירה...
מנגינה שמתנגנת ברקע של ציניות סתמית ואדישות מטומטמת. כזאת
שנבנתה להגן, אבל לרוב היא חוסמת... והנמלים קופצות וממשיכות,
עוקבות אחת אחרי השניה בסדר לא ברור, עקביות מוזרה שבונה את
המילים. והמילים הן מחשבות ולבטים ופחדים, והן הרבה והן המון
והן רצות בלי סוף. והכל חוזר על עצמו ולא קרה אף פעם. שוב
ושוב...

המנגינה עוברת עליות ומורדות והיא אינה נשברת, היא חלשה
ומחזיקה בקושי. היא עוברת נחלים של דמעות, גבהים של פחדים ואש
של כעס. והיא עוד שם, רצה עם הנמלים, רצה לעד... היא ממשיכה
למקום שממנו התחילה.
היא עוד לא עשתה כלום, וגם לא תעשה. היא מפחדת מעצמה וחושבת
לשים סוף להכל אך לא תדע היכן הסוף והיכן ההתחלה. מעגל שלא
יוכל להישבר. על המעגל היא רצה. מעגל שעשוי מחמש שורות. תמונות
שרצות, כל תמונה מזמן אחר, לא תמיד ידוע, לעיתים תמונות חמות
לעיתים קרות...
ולכל תמונה דמעה משלה, לכל תמונה רגש אותו כל נמלה סוחבת על
גבה. ובין נמלה לנמלה יש כלום. בין השורות יש כלום. כלום גדול
ורחב ועמוק ושחור וריק. ללא רגש, ללא דמעות, ללא פחד, ללא
שמחה, ללא אור. הרבה משום דבר ושם דבר מהכל.

לכל נמלה בא הזמן שלה ליפול אל הכלום, והרגש אובד. לא ידוע מתי
יחזור ואם בכלל. ומה יש במרכז הכלום? האם שחור הוא מאלפי
מיליוני נמלים קטנות שמחכות לרוץ על הקווים? לרוץ על נהר
הדמעות והתמונות? כשהן סוחבות רגשות לשום מקום... והמעגל סובב
והתמונות רצות. כ"כ מהר, כאילו סרט. נראה מוכר אבל רחוק. של מה
שהיה יכול להיות. אנשים מאושרים, אנשים בוכים, כועסים שונאים,
אוהבים מחבקים, חיים, מתים והכל חוזר שוב ושוב...