"תפתחי את הדלת! תפתחי אותה גבירתי, אנחנו יודעים שאת שם!."
סובבתי את המפתח, מנסה להבין מי חודר לשטח שלי מתפרץ ככה לחיי
הכ"כ קדושים. גם מבוהלת במקצת. מחדירה מבט ראשון ואחריו את כל
הגוף."כן" מגששת.
"יש לנו צו מבית משפט" הוא אמר "צו שמורה לנו להיכנס לחייך,
תעודת זיהוי או מסמך שמורה לנו שאת זאת את".
"כן"אני אומרת "למה?" אני שואלת "ממי?" אני רומזת.
"מתחצפת", הוא מביט בעיניי שדוקרות עכשיו את ביטנו."תעודת
זיהוי או מסמך אחר" .
"היי" אני חותכת, רוטנת, מי ייצר כזה אידיוט שמרגיש שהבמה
עכשיו שלו והוא חייב לתת את השאו של חייו. "מה קורה פה? מי שלח
אותך? מה הבעייה שלך? מי גידל אותך?" נבלה.
קולות צעדים של פלוגת חיילים ורעש סואן, שער ניפתח, ראשים
נידחפים,ס פק סקרנים ספק מנצחים."היא מוכנה?" שואל הנמוך ספק
שרירי ספק שמנמן."תעמיסו חפצי ערך", הוא מדריך, "כל ערך".
"עזוב את קוקו! מה קשור הכלב? תסביר לי רגע" ניפלטת צעקה.
"שיקרת! גנבת! רימית,בזזת! לא שילמת את החוב! לא שילמת את
הדוח! לא שילמת את ה ח ש ב ו ן ! לא הודעת איפה את!17 אנשים
העסקנו לאתר אותך! יש לך חובות, לא שילמת ד ו ח ו ת, התעלמת
מהממסד! נתנו לך הכל. השכלה, בריאות, בית במשכנתא טובה, אוטו,
טלפון, מדיח כלים שייעשה את העבודה , ט ל ו י ז י י ה  ושעות
מנוחה. הרסת הכל ולכן  את הכל ניקח חזרה.
"הילדים" עוות קלח את גופי "הם תכף מסיימים..." מחזיקה את עצמי
"איזה דו"ח?" מנסה בכל כוחי "מה קורה פה?" צורחת בכל גרוני "מי
ביקש ממך לתת לי את הכל? מי היה צריך את כל הבלאגן הזה בכלל ?
איזה בית ? ממי בזזתי ? איזה ח ש ב ו ן?!" צרחתי.
"גברת צרפתי, לניידת!"הצרחה את אוזני חותכת.
"אני , אני כהן . איזה צרפתי. חלה כאן טעות, תקלה ההההה"
התנשפתי מנסה לגשש את הקיר מאחורה. "זו טעות , כן זו באמת תקלה
נוראה. כן השלט בחוץ , שכחתי להוריד כשנכנסנו לדירה. זו כמובן
בעייה שלי, לא שלך."
מותחת חזה מאמצת חיוך. משכללת עוד פעם את הסצינה של אדם ישר,
נעים, בטוח בעצמו. מרימה את הגבה מחזיקה אותה עוד רגע.
"זה בסדר" אני תומכת בפלוגה "אם אשמע משהו מיד אודיע לך"
מבטיחה. קורצת עוד קטנה אחת ו... זה ניגמר? מחזיקה גו ישר.
סוגרת את הדלת בשתיקה.
מתיישבת על שרפרף, מנסה להגיע לטלפון... "אבא, זו אני, אני
חייבת הלוואה..."