נמאס לראות חיוכים בכל יום, את אותם החיוכים המזוייפים, שאתה
כל כך מנסה שלא לראות שהם כאלה מזוייפים.
שאתה כל כך מנסה להרחיק אותם אחורה, כאילו שם בכלל לא קיימים.
אותם החיוכים המזוייפים שאתה יודע שהם שם אבל מעדיף להביט
כאילו כלום.
מעדיף לראות כאילו הכל ורוד.
שונאת, כל כך שונאת. שונאת, ושונאת לשנוא.
אני כל כך מנסה שלא לחשוב על כל זה, אבל הנה אני שוב מוצאת את
עצמי ריקה במחשבות.. והנה המחשבות האלה עוברות לי בראש ופתאום,
אני מתחילה להרגיש רע. מתחילה להרגיש את העצב חודר אליי לאט
לאט, עמוק עמוק.
מכאיב לי כל כך, נהנה מזה, ומשתדל שזה יימשך לנצח.
מתחילה להרגיש את הדמעות חונקות אותי מבפנים. זה כל כך מכאיב.
מציפות אותי, מטביעות אותי אחת, אחת.
ואז שוב, נרגעת, מנסה להפנים.
לא משתפת, מתרחקת מכולם כאילו אין מחר, וחושבת שזה עובר.
יודעת טוב מאוד שזה עדיין פה, מחכה לי בפינה הזאת בדיוק, צוחק
עליי, ומזכיר לי שהוא יחזור שוב ושוב ושוב. אבל אני, אני מנסה
להשכיח את זה ממני. משקרת. רק לעצמי, ואומרת שהכל נגמר.
ואז מחייכת לעולם את אותו החיוך המזוייף, זה שלמדתי לחייך אותו
בצורה מדהימה, בצורה כל כך אמיתית שפשוט בא לבכות. ואז זה
מתחיל.
כן, ואז הכל מתחיל מההתחלה.
ושוב הכאב. ואין יותר לאן לברוח, כי לאן שלא תלך, הוא תמיד
יחכה לך באותה הפינה, אותה הפינה שאליה אתה תמיד תיפול לא משנה
מה.
אז אם ביום בהיר אחד אתם מוצאים את עצמכם בפינת הנפילות, תחפשו
אותי, אני אהיה שם. |