21:48

כרגע העולם מתחלק לשניים, אלה שמזיעים אבל מרוצים ואלה שסתם
מזיעים.
אני ומעין נמצאים בצד הנכון, וזה לא רק בגלל שניצחנו בכל
המשחקים, או בגלל שקלענו הרבה סלים. אנחנו פשוט קיבלנו את מה
שרצינו, באנו לשחק כדורסל בכיף ואכן - כיף היה.
והנה בא לו אייל, הוא סתם מזיע, הוא לא מבין שהוא אמור להיות
מרוצה. נו, נשמע. "אני מוותר." הוא מרים ידיים, כדי להמחיש,"אם
משלמים על אולם אז שיהיה אולם טוב, אי אפשר לשחק פה." אני
מחייך אל מעין ורואה שגם הוא שמח למשוך זמן עד שנצא מהאולם
הממוזג לשרב. "תשמע , זה מה שיש." הוא מסביר לאייל. "ועם זה
ננצח?" שואל אייל, "לא נראה לי." הוא מתיישב לידנו. "טוב, אתה
לא חייב, אתה יודע." אני מחליף את מעין, שמהר מאד נשבר לו
מאייל. "בשבילנו זה מספיק טוב." אני מביט במעין ומקבל אישור,
"בכל אופן, אני ומעין ממשיכים." מעין קם ומתחיל לאסוף את
הבגדים שלו. "יאללה אלון, בוא נזוז, תביא ת'כדור." אני קם
וסוגר עם אייל, "תשמע, איך שבא לך, בכל מקרה, נראה אותך." הוא
נושם נשימה עמוקה וקם גם הוא. "כן, ביי ביי."
"ביי, להתראות לכולם!" אני ומעין יוצאים מהאולם הממוזג אל
הגהנום שבחוץ.

22:09

יאללה, צריך לתקתק עניינים ולזוז, אין לי זמן אפילו להתקלח.
איזה חום מטונף, אני מזיע כמו חזיר. שניה, יש הודעה במזכירה.
"או קיי, מעניין... היי אלון, מדבר מנחם, אה, הלו"ז שלי מתאחר
היום באיזה חצי שעה, אז אם אתה שומע את ההודעה ולא בא לך
לחכות, תגיע בהתאם." פסיכו יקר שלי. פגישה ב 11:00 במקום ב
10:30. מעולה, אפשר להתלקח ואפילו לבלוס איזה משהו בלי לחץ.

22:51

חום מטורף! רק יצאתי מהמקלחת וכבר אני מזיע שוב. אין לי כח
לנסוע על האופניים, אני אלך ברגל עם הווקמן. "אלון, אתה לא
יוצא? אתה תאחר למכווץ שלך." מעין מזכיר לי, כשהוא יוצא
מהמקלחת ורואה אותי עדיין כאן. "כן, אמא, אני זז." אני מחייך
אליו ומכניס את הקסטה האדומה לווקמן, "תגיד, מיכל באה לישון
אצלך היום?" הוא נעמד מולי עם המגבת סביבו ומחייך, "לא נראה
לי, אני שחוט לגמרי מהכדורסל ומהחום הזה, אני תוך 7 דקות גג
מתחיל לנחור." אני מאמין לו. "טוב, אז לילה טוב mate, נראה
אותך מחר." אני לוקח את המפתחות ופותח את הדלת. "לילה טוב ,
enjoy!"

22:59

פילפלי צ'ילי אדומים וחמים מפוצצים לי את האוזניים ואני מרוצה.
הם מתאימים לחום הזה. יופי, כרגיל אני עומד לאחר. עוד דקה אני
אמור להיות אצלו. עוד דקה אחת חמה.
"!Descend, all the way, all the way" אלה המילים היחידות שאני
מביו מהשיר הזה. כבר שברתי את המחסום הראשון. כשאני הולך ברגל
עם הווקמן, אני מרשה לעצמי לשיר בקול רם. אני לא שומע את עצמי
בכלל, אז אני בטח מזייף בטירוף, אבל זה מזה כיף! המחסום הבא,
הוא להיות מסוגל לעשות את זה במקומות יותר ציבוריים, יותר
מלאים באנשים. כמו במסדרונות הפקולטה, בתור לקופה, באוטובוס,
על זה אני עוד עובד.  
"Looking in my own eyes,  I can't find the love I want,    
                       someone better slap me, before I
start to rust, before I start to decompose."
מה אתה מסתכל עלי ככה, יא חתיכת דוס מסריח? יש איזה פסק הלכה
שאומר שאסור לשיר ברחוב? תסתכל על עצמך, לבוש במאה שכבות בשרב
הנורא הזה. הופה, שתי כוסיות! לבושות קצר קצר, הרווח היחידי
מהמזג אוויר המחורבן הזה. אני אשחק אותה אדיש ואמשיך לשיר.
"Just one note could make me float, could make me float
away,                          one note from the song she
wrote could fuck me where I lay."
חיוך. זה המקסימום שאפשר לקבל מהקשקוש הזה.

23:12

שקט ויפה ברחוב של מנחם, אין אף אחד ברחוב, רק אני מפר את
השלווה הזאת.
"Ex-girlfriend called me up, alone and desperate on a prison
phone,                      
they want to give her seven years - for being sad."        

אבל למה אני אומר שאין ברחוב אף אחד? הנה בחורונת טובת מראה,
שכנה של מנחם, או לפחות של הקליניקה שלו. קליניקה? פעם ראשונה
שאני מגדיר את זה ככה. אולי הוא מכיר אותה? ואולי היא מכירה
אותו? אולי. אולי אני רוצה להכיר אותה? מה אולי? ברור שכן.
היי, חייכת אלי הרגע או שהיה לי נדמה? מה? מוצא חן בעיניך שאני
שר? מכירה את הרד הוט צ'ילי פפרז?
- "I heard a little girl, and what she said was something
beautiful:                           to give your love no
matter what - was what she said."
כן, היא מחייכת אלי. מאטה את קצב הליכתה, נעמדת. קוראים לה
מיה, אבל אני לא יודע את זה. יש לנו רגע, בעיניים! וברגע הקסם
הזה אני מביט ימינה לעבר השביל של מנחם וזהו. איבדתי אותו, את
רגע הקסם, ואיבדתי גם אותה, איבדתי את מיה.
מיה ממשיכה ללכת, מתרחקת ממני בזמן שאני עומד ומהרהר. היא
הולכת לאט, ממש לאט, בכוונה? כאילו מה? היא מחכה לי? לא יכול
להיות, הרי אם אני אגש לדבר איתה, היא מיד תנפנף אותי, הרי זה
אסור להתחיל עם בחורות, זה לא חוקי. טוב, נעשה כמו קלינט
איסטווד. אני עוצר את הווקמן ואומר בשקט:
"If she looks back, it means she's interested. Come on, give
me a look back now. Just give me that smug expression and be
on your way."
כלום. נו טוף , זה היה צפוי.

23:16

שש עשרה דקות איחור, לא נורא, סטנדרטי. "אהלן!" אני מברך את
מנחם במבטא ערפי קל. הוא מחייך אלי את החיוך המקסים שלו, ואני
שוב תוהה איך הוא היה נראה בלי הזקן. הוא חוזר לפציאנט שלו
ואני נכנס לחדר ההמתנה ומוזג לעצמי מים מינרלים טעימים.
מיה עומדת בחוץ, חושבת אם להיכנס, מחפשת את האומץ. אבל אני לא
יודע מזה, כי אני כאן בפנים. יש מיזוג וקריר כאן, אז אני מתחיל
לטחון את העוגיות שמיועדות לפגישה. מיה לא מוצאת את האומץ
הדרוש לה כדי להיכנס. היא מוותרת ופונה לאחור. תולה את האשם
בחום המעיק. "מה, את מפגרת? מה תגידי אם תכנסי?" היא שואלת את
עצמה בדרכה לרחוב. היא מתיישבת על הספסל בתחנת האוטובוס וקוברת
את ראשה בידיה. "מיה, לא כל יום קורה משהו כזה. היה פה איזה
קסם, אל תוותרי עליו." מיה עומדת בפני החלטה.

23:22

מיה מחליטה. "אני נכנסת! לא מעניין אותי כלום! פעם בחיים, קצת
אומץ, 'קרפה דיאם'." נחושה, היא צועדת בשביל בחזרה אל הדלת של
הקליניקה. ואני? אני עדיין לא יודע מזה. אני שומע מחדר ההמתנה,
את המטופל שלפני יוצא ובדרך החוצה ממלמל משהו למנחם, המילמול
הזה מסגיר אותו כבחורה, אבל יותר מזה לא ניתן לדעת. דלת הכניסה
נסגרת ומנחם מזמין אותי פנימה. בחוץ מיה רואה את המטופלת יוצאת
מהדלת אליה היא הולכת. כל האומץ שאגרה, נשפך ממנה בשניה. היא
מסתובבת ורצה בחזרה לרחוב וממשיכה בריצה עד לביתה, מתעלמת
מהחום הנורא.
אבל אני לא יודע מזה. אני בפנים, עם מיזוג ובטן מלאה בעוגיות,
יושב עם מנחם וחושב מה לספר לו היום.
לא מודע בכלל לכל מה שקרה שם בחוץ.