אני עומדת על קצה הגג של הבניין...
לבושה בדיוק כמו ביום שישי האחרון שאני עדיין לא יודעת אם
להגדיר כנורא או נפלא...
לבושה בחצאית השחורה-הקצרה והגולף השחור...
הקפדתי לשים את אותם התחתונים,החזייה והגרבים השחורים...
לבשתי את הנעליים השחורות ואת המעיל השחור והארוך האהוב עליי
כל-כך.

עומדת על הקצה...
מרגישה את הגשם נוטף עליי...
נוחת על שפתיי...
אותם שפתיים שלהם נשקת יומיים לפני...
משחזרת סצנות מיום שישי...
נזכרת איך הכל קרה...
נזכרת בכל נגיעה שלך... נשיקה שלך... נשימה שלך...
נזכרת ומבינה רק עכשיו למה לא רצית את כל זה מההתחלה.

אני מסתכלת למטה...
בטוחה שעכשיו אתה יושב בבית, מול המחשב ומצטער על יום שישי
האחרון...
שאתה חושב עכשיו עד כמה שאתה שונא אותי...
מעשנת סיגריה אחרונה...
פושטת את בגדיי...
מחייגת את המספר שלך...
אתה עונה ואני שותקת...

אני יוצאת למסע שנראה לי כל כך קצר...
המסע מגג הקומה התשיעית למטה...
תוך שמיעת הקול הנפלא שלך מהצד השני של הקו אומר את שמי כל כך
יפה "ליאן?"...
רגע לפני שאתה מנתק ואני נוחתת אני לוחשת לך... "סליחה".
ואז... כל מה שנשמע זה קול ההתרסקות...
ולאחר מכן...
שקט...
שקט...
ורק שקט...

14.12.2003