עוד כשהיא הייתה ילדה קטנה, היא ידעה שהיא מיוחדת. חלק גדול
שבה כבר היה מוכן לעתיד הסוער שנכון לה.
כשהיא הייתה ילדה בת שלוש, היא טיפסה בגן על המתקן הכי גבוה
וקפצה למטה, ידיים פרוסות לצדדים, מוכנה לעוף לעולם הגדול. היא
הייתה בטוחה שהיא תצליח וכשהיא פתחה את המצח לאחר 2 שניות הכל
נהיה מעורפל והזייתי. אפילו הילדים בגן צחקו עליה, אבל היא
ספגה הכל בשקט. היא ידעה שימי התהילה שלה יגיעו, ואם לא עכשיו
אז יותר מאוחר.
לאחר שנתיים, עדיין בגן, היא לקחה על עצמה להגן על החברה הכי
טובה שלה, הדר, בכל מחיר אם צריך. אז היא הייתה כרוכה אחריה,
מוכנה להחטיף לכל מי שיעז להעליב את הדר או לפגוע בה בצורה
אחרת. היא הייתה חוטפת מכות על כך אבל נשארת גאה. אך גם זה לא
נמשך הרבה זמן כשבסוף התגלה שהדר לא כל כך צריכה הגנה וביקשה
ממנה להפסיק. אבל היא ספגה את זה יפה ואפילו נשארה החברה הכי
טובה שלה. פשוט הבליגה וחיכתה להזדמנות הבאה.
בגיל 9, בבית ספר יסודי, היא שברה למישהו את היד. אבל זה היה
עוד טוב.. היא ראתה את ההזדמנות שלה - ורצה להציל את הילד
שהחליט שהוא קופץ מהנדנדה כשהיא בתנופה הכי גדולה שאפשר. היא
נתנה לילד הזה ליפול עליה, וכך הוא לא שבר את הפרצוף, אלא רק
את היד. היא ממש נעלבה כשצעקו עליה ואמרו שהכל באשמתה, ולא
הבינה איך הם לא ראו שהוא הולך להיפגע יותר קשה והיא בעצם
הצילה אותו...
זאת הייתה נקודת השבירה שלה. היא החליטה שכאן היא פורשת.
הייעוד שלה כבר לא כל כך נראה ייעוד, ההבטחה לחיים סוערים לא
ממש התקיימה וחוצמזה, נמאס לה להיות מוקד הלעג הכיתתי, "הילדה
שחושבת שהיא סופרמן", ולכן, אחרי המקרה האחרון היא החליטה
להשתנות.
היא הפכה להיות ילדה שקטה, מופנמת מאוד, חסרת כל מרץ או
התלהבות. כאילו כיבו אצלה איזשהו פתיל שדלק, ועכשיו מה שמניע
אותה זה בערך... כלום. כמובן שהמצב החברתי שלה היה על הפנים,
בקאנטים אם אפשר לכנות את זה כך. אבל מאותו הרגע שהכל נגמר, גם
לא הפריע לה שומדבר. היא הפכה להיות זומבי, ילדה שמתעלמת, חסרת
חברים, חסרת חיים, חסרת חלומות.

בגיל 18 כשהיא שכבה לה על שמיכה מלוכלכת ברחוב פינסקר בת"א,
חולמת על כלום ובוהה באוויר, היא לא ציפתה לראות אותו. היא
חשבה שהוא כבר לא קיים, הוא אכזב אותה כל כך שהיא חדלה מלהאמין
בו. אבל כשהוא ירד אליה מלמעלה והתיישב לידה, עם הגלימה האדומה
שלו והשרירים המגרים שלו, הפתיל שלה ראה ניצוץ שוב. הם שוחחו
בניהם, הוא ניסה לעודד אותה, סיפר לה סיפורים מצחיקים שקרו לו
בכל מיני מקומות בעולם, שיתף אותה בחיי הזוהר שהוא חווה והיא
ישבה, הקשיבה לו, עם עיניים מלאות ברק וידיים מלוכלכות. הוא
ביקש ממנה מה שהיא חיכתה לו כל החיים בערך. הוא ביקש ממנה
לעזור לעולם כפי שהוא עוזר לו גם. הוא פיתה אותה כל כך, הציע
לה גם כן גלימה אדומה ויפה כמו שלו ומדים מבריקים וחתיכים
שיעשו אותה נועזת ומושכת, הוא הציע לה להסתובב איתו בהתחלה כדי
ללמוד ממנו ואח"כ שיתפצלו. מה הוא לא אמר לה...
היא ביקשה זמן לחשוב על זה, והוא הלך לקנות לו בינתיים קולה
בקיוסק ליד. היא כבר כמעט הייתה בטוחה בעצמה, כבר כמעט החליטה
סופית לחזור לזה.
אבל אז, כשההחלטה הזאת עוברת בראשה, עבר לידה הילד ההוא
מהיסודי, זה ששבר את היד אבל היא הצילה אותו. הוא הסתכל עליה
ואמר לה: "את בטח רוצה כסף יא מסכנה אחת. את חושבת ששכחתי מזה
שניסית להרוג אותי? אז תראי אותי עכשיו! כן כן, אני בנאדם
מוצלח, יש לי חברה, אני מתגייס מחרתיים, אני שרירי, יפה, חכם.
ומה את? את כלום... תמיד היית בטוחה שאת מיוחדת. סופר גירל הא?
בואי תראי מה זה מיוחדת, אני אראה לך בכוח! נראה אם את סופר או
לא..."
והוא הוריד את המכנסיים שלו ותפס בה בפראות ובמשך חמש דקות הרג
כל זכר של אנושות שעוד היה בה. כשהוא גמר, הוא הוציא שקל מהכיס
שלו ושם לידה, והלך משם במהירות.
כשסופרמן חזר מהקיוסק הוא כבר לא מצא מישהי. כל מה שהיה שם היה
גופה חסרת נשמה וחסרת אמונה, מוטלת על שמיכה ולידה שקל בודד.
היא חדלה להאמין במה שהוא עוד הצליח להדליק בה. היא ידעה שהוא
יכל להציל אותה, שהוא לא אמיתי, ששום דבר לא אמיתי בעולם
המזוין הזה.

עד היום היא שוכבת לה בפינסקר שם, עם אותה שמיכה ואותה הבעה.
השקל כבר לא שם, איזה קבצנית לקחה אותו מזמן.