מכירים את המשפט "זה שאתה עוצם עיניים זה לא אומר שהעולם
נעלם"? זאת בדיוק נאיביות של ילדים.
בשביל ילדים, הכל שחור ולבן, פשוט ומפושט. כשמתביישים, מתחבאים
מאחוריי אמא, וחושבים שאין בנאדם אחד בעולם שרואה אותם. כשהם
מפחדים, הם מתחבאים מתחת לשמיכה, ומצפים ששתי שכבות הכותנה
ונוצות אווז באמצע יגנו עליהם מכל צרה אפשרית. וכשלשתי דקות בא
להם להעלם, הם מכסים את הפנים העדינות עם הידיים, ולרגע אחד
קסום, הם בלתי נראים.
לאט לאט הם גדלים, ופותחים את העיניים לעולם מלא בגוונים של
אפור. פותחים עיניים לאלימות, שנאה, טרור. לאט לאט הם מתפכחים
מהשכרון המתוק של ילדות, ומתרסקים.
הנאיביות נעלמת, ואת מקומה תופס הנסיון.
ואני? השתכרתי, התפכחתי, התרסקתי. כמו שקרה לכולם בעבר, ויקרה
לכולם בעתיד. ובכל זאת מידי פעם, אחרי ריב עם אמא/חבר/חברה,
אני מוצאת את עצמי בחדר, מתחת לשמיכה, מחכה שהכל יעבור.
הנאיביות נעלמה כבר מזמן, הנסיון תפס את מקומה, אך הזכרון
נשאר. |